מקדונלדס רקע: נא להכיר- המזון המהיר ניצול עובדים משפט הדיבה תביעות נגד מקדונלדס עזרים: מבצע לכל הקונים פליירים מה רע במקדונלדס שטיפת מוח מקדונלדס וילדים פעילות 16 באוקטובר- יום הפעילות הבינלאומי מול מקדונלדס יום פעילות 2005 יום פעילות 2004 אוכל במקום פצצות מאבק אחד אנונימוס תאטרון מקום קישורים McSpotlight The Meatrix נושאים קרובים שלטון תאגידים תרבות הצריכה

משפט הדיבה של מקדונלדס חלוקת עלונים ברחוב היתה אחת הפעילויות העיקריות של קבוצת פעילים קטנה "גרינפיס לונדון",  שהיתה פעילה במגוון נושאי איכות סביבה וצדק חברתי מתחילת שנות 70. (הקבוצה היתה קיימת עוד לפני הארגון "גרינפיס בינלאומי" ואין קשר בינם). ב-1978, דוור בשם דייב מוריס פעל יחד עם "גרינפיס לונדון" במחאה נגד תחנות כוח גרעיניות, ב-1982, הוא החל להשתתף בפגישות הקבוצה. "גרינפיס לונדון" פעלה במגוון רחב של נושאים החל מכוח גרעיני וחובות של מדינות העולם השלישי וכלה ב פעילות נגד תחבורה ושביתת הכורים באנגליה. באמצע שנות ה80 הקבוצה החלה קמפיין שהתרכז במקדונלדס עקב היותה חברה מפורסמת שייצגה את כל מה ש "גרינפיס לונדון" תפסה כמוטעה בגישה הרווחת של תאגידי ענק. ב-1985 הם החלו יום בינלאומי של פעילות נגד מקדונלדס, שחל מאז מידי שנה ב-16 באוקטובר. ב-1986 הם הכינו חוברת מידע בגודל 6 עמודים שנקראה "מה רע במקדונלדס? – כל הדברים שהם לא רוצים שתדע". העלון תקף כמעט כל היבט של עסקי התאגיד, האשים אותם בניצול ילדים בפרסומות, קידום תזונה לא בריאה, ניצול צוות העובדים ואחריות לנזקים סביבתיים וביחס  אכזרי לחיות. אבל הקבוצה המשיכה להאבק גם בנושאים נוספים וב-1987, גננת בת 21 בשם הלן סטיל הלכה לפגישות כדי להיות מעורבת בהפגנות שתמכו בזכיות האבורג'נים על אדמתם, בזמן השחזור של גילוי אוסטרליה. בינתיים, מקדונלדס תבעו במרץ (או איימו לתבוע) כמעט כל מי שמתח עליהם ביקורת-מה-BBC והעיתון המפורסם  The Guardian ועד לאיגודי הסטודנטים וארגונים ירוקים. נראה כאילו הם התעלמו מהקמפיין של "גרינפיס לונדון", ובמקום זה איימו על  קואופרטיב מזון מנוטינגהם בשם 'Veggies' שהפיץ את אותם עלונים. מקדונלדס הגיעו אז להסדר עם 'Veggies', שאיפשר את חלוקת העלונים, עם כמה תיקונים קטנים בכמה סעיפים. לחברה אפילו לא היו תלונות  על רוב תוכן העלון. 'Veggies' המשיכה להפיץ את העלונים. ב-1989, כשהקמפיין צמח והצטרפו אליו עוד ועוד ארגונים מרחבי העולם, "מקדונלדס"  הוציאו 'כרטיסי עובדות' משל עצמם, שפירטו את עמדתם לגבי רבות מהאשמות שהועלו נגדם בעלון המקורי. הם גם החליטו לפעול ביד קשה נגד "גרינפיס לונדון". מקדונלדס שכרה שתי חברות של בלשים פרטיים והנחתה אותם להסתנן לקבוצה כדי לבדוק איך היא פועלת, מי עושה מה, והכי חשוב, מי אחראי להדפסה ולחלוקה של העלון. כיוון ש "גרינפיס לונדון" היתה ארגון לא רשום (unincorporated association), אם במקדונלדס רצו לנקוט בהליך משפטי כדי לעצור את הקמפיין היה עליהם לתבוע אנשים פרטיים- דבר שמשמעותו היה שעל החברה לברר את שמות האנשים ואת כתובתם. סה"כ שבעה  סוכנים הסתננו לקבוצה. הם עקבו אחרי אנשים לביתם, לקחו מכתבים שנשלחו לקבוצה, היו מעורבים בכל הפעילויות (כולל חלוקת עלונים נגד מקדונלדס) והמציאו סיבות משונות כדי לברר כתובות אנשים.לאחת המרגלות (מיכאלה הוקר) אפילו היה רומן בן חצי שנה עם אחד הפעילים. מרגל אחר, אלן צ'ארלי, פרץ למשרדי "גרינפיס לונדון" ולקח תמונות. בחלק ממפגשי "גרינפיס לונדון" היה מספר המרגלים כמספר הפעילים הרגילים, וכיוון שמקדונלדס לא סיפרה לסוכניות הבילוש הפרטי על הסוכנות השניה, המרגלים עסקו גם בריגול זה על זה (מאוחר יותר, בית המשפט שמע כיצד אלן צ'ארלי ציין שהתנהגותו של בריין בישוף, מרגל אחר, היא 'חשודה' ). לא כל המרגלים נשארו אדישים בעקבות החוויה: פראן טילר הרגישה "מאוד שלא בנוח" בעת ביצוע המשימה, ו שנאה את "הרמיה, המעקב אחר אנשים וההתערבות בחייהם". מאוחר יותר היא נתנה עדות לטובת הנתבעים במשפט והצהירה "לא חשבתי שיש איזשהו דבר רע במה שהקבוצה עשתה ואני מאמינה שאנשים רשאים להחזיק בהשקפות עולם משל עצמם" ב-1990 מקדונלדס הגישה תביעת דיבה כנגד 5 מתנדבים בקבוצה בנוגע לעלון "מה רע במקדונלדס?" . הם הציגו דרישה קשה: לסגת מהאשמות שיש בעלון ולהתנצל, או ללכת לבית משפט. בתביעות דיבה, לא מוגש סיוע משפטי (מכספי הציבור), אבל החמישה השיגו שעתיים של יעוץ משפטי חינם. שהסתכם ב: ההליכים המשפטיים במשפט דיבה הם קשים ומסובכים באופן קיצוני כנגד הנתבעים, אתם תסתבכו בהוצאות עצומות, בלי כסף או נסיון משפטי, לא יהיה לכם סיכוי מול הצוות המשפטי של מקדונלדס, קרוב לוודאי שלא תגיעו אפילו מעבר למכשולים המשפטיים לפני המשפט המלא. בקיצור: תתקפלו ותתנצלו כשעוד יש לכם סיכוי.  אחד הפרקליטים שהם פגשו באותו זמן, קיאר סטארמר, אמר שאם הם יחליטו להאבק הוא יתמוך בהם בחינם. שלושה מתוך החמישה שמעו בעצת הפרקליטים והתנצלו בחוסר רצון. נשארו סטיל ומוריס. אשתו של דייב ובנו הצעיר עברו תאונה קשה מעט לפני כן והיה עליו לטפל בהם בעצמו (מאוחר יותר הוא נפרד מזוגתו והיה לאב יחיד). הוא אמר שהוא יתמוך במה שהלן תחליט. "פשוט נתקע לי בגרון להתנצל בפני מקדונלדס. חשבתי שהם היו צריכים להתנצל בפנינו – ובכן לא בפנינו אישית, אלא בפני החברה, על הנזקים שהם גורמים לחברה ולסביבה"- הלן סטיל.  בשונה מכל מי שמקדונלדס תבעה בתביעת דיבה בעבר, הלן ודייב החליטו שהם יעמדו כנגד ענק ההמבורגרים בבית המשפט. הם הכירו טוב זה את זו מהמעורבות שלהם בפרויקטים קהילתיים בשכונתם בצפון לונדון וחשו שלמרות שהסיכויים לרעתם, אנשים יתלכדו סביבם להבטיח שמקדונלדס לא תצליח להשתיק את מחאתם. הרבה לפני שאתם מגיעים למשפט, יש מספר רב של שימועים מקדימים והליכים שיש לבצע. תחילה היה על הלן ודייב להכין את כתב ההגנה שלהם- תשובה מפורטת לכתב התביעה של מקדונלדס. לאחר מכן יש להשלים כמה סיבובים של "נהלים נוספים וטובים יותר של נימוקים והערות". בינתיים, החל קמפיין התמיכה מקליבל (McLibel) לארגן סולידריות ותמיכה כספית עבור הלן ודייב. במשך השנים הבאות הקמפיין יגייס יותר מ 35,000 פאונד; כדי לשלם על הטסת עדים, עלות המשפט, הוצאות וכן הלאה- כשכל פרוטה באה מתרומות הציבור. הלן ודייב קיבלו חלק קטן לכיסוי הוצאות תחבורה וניהול (צילום מסמכים, טלפונים לעדים וכו') - הם היו נחושים בדעתם שלא לקחת כסף לעצמם.   ב-1991 הנתבעים עתרו נגד את הממשלה הבריטית לבית המשפט הארופאי לזכויות אדם בתביעה לקבל סיוע משפטי או לפישוט הליכי תביעת-הדיבה. באופן פרדוקסלי, פסק בית המשפט, שהיות והנתבעים הצליחו לבנות "הגנה משפטית חזקה", הם לא יכולים לטעון שנמנע מהם גישה לצדק. העתירה נדחתה.   בינתיים, בבית המשפט העליון בבריטניה, התנהלו קרבות משפטיים בין שני הצדדים בנוגע לסרובה של מקדונלדס לחשוף את כל המסמכים שברשותה הקשורים לפרשה. הפרקליטים של מקדונלדס טענו שטיעון ההגנה חלשים מאוד, וכי הלן ודייב לא יוכלו להביא הוכחות לתמוך בו, צריך להשמיט חלק גדול ממנו ולכן אין צורך שמקדונלדס תיתן את המסמכים. השופט החליט בניגוד לנוהל הקבוע (שלפיו חושפים מסמכים לפני שלב מתן העדויות) וקבע שלנתבעים יש 3 שבועות להכין את מתן העדויות. להפתעת כולם, הלן ודייב הביאו 65 הצהרות עדות. מקדונלדס נקטה אז בצעד הבלתי שגרתי של שימוש בעו"ד צמרת בשלב קדם משפטי זה: ושכרה את ריצ'רד ראמפטון, אחד מבכירי עורכי הדין לדיבה בבריטניה, בסכום נכבד של 2000 פאונד ליום, ועוד תשלום בן שש ספרות עבור תדרוך. הצוות המשפטי שלהם כלל כעת את רמפטון, הפרקליט הזוטר שלו ע"ד פטי ברינלי-קוד, עוד לפחות חמישה עורכי דין ועוזרים מהחברה המובחרת בעיר 'בארלו, לייד, ויגלברט', ואפילו מישהו שתפקידו לסחוב את המסמכים של רמפטון. הלן ודייב ייצגו את עצמם , כשמדי פעם תומך בהם קיאר סטארמר. באותו זמן מר ג'סטיס בל, שבסופו של דבר שפט לאורך כל במשפט, ניהל את השימוע הקדם משפטי. בלי להתייאש ממהלך הדברים בבית המשפט, קמפיין התמיכה בנתבעים ארגן ב-16 לאוקטובר 1993 את צעדה ארצית כנגד מקדונלדס. כ500- מפגינים צעדו במרכז לונדון  כהבעת תמיכה בזכות למתוח ביקורת על תאגידים, וכמחאה על מעשי מקדונלדס הן בתוך והן מחוץ לכותלי בית המשפט. עצרות מחאה נערכו גם מול סניפים רבים של מקדונלדס ברחבי המדינה. בסוף 1993, ריצ'רד רמפטון החל להוכיח מדוע הוא מקבל כל כך הרבה כסף. הוא ביקש שהמשפט ישמע ע"י שופט בלבד, בטענה שהראיות המדעיות הנחוצות לבדיקת הקשר בין תזונה  למחלות מסובכות מדי לאנשים הרגילים בחבר המושבעים. זאת למרות העובדה הברורה  שהנתבעים עצמם היו אנשים רגילים בלא הכשרה מדעית. השופט פסק לטובת מקדונלדס, בטענה שיהיה זה מסובך מדי עבור אדם מהשורה להחליט בכמה מהנושאים, ושניתן לשפוט בצורה 'קונבנציונלית' ללא חבר מושבעים. כעת המשפט ישמע ע"י שופט יחיד: מכה כואבת לנתבעים כיוון שסביר מאוד שחבר מושבעים יהיה אוהד יותר. יתכן אפילו שהם יכעסו שהעניין נדון בכלל. מקדונלדס עתרה גם לצו שיפסול חלקים מכתב ההגנה על בסיס טענה שהצהרות העדים שנאספו ע"י הנתבעים לא תמכו בצורה הולמת בחלקים אלו. השופט הסכים לפסול את כל הפרק שעוסק ביערות הגשם ורבים מהטיעונים שעסקו בסכסוכים עם ארגוני עובדים בארצות אחרות ברחבי העולם. דייב מוריס והלן סטיל ערערו בלא הצלחה בבית הדין לערעורים ובבית הלורדים להחזיר את המושבעים. אולם, תוך יצירת תקדים  משפטי,  בית המשפט לערעורים החזיר את כל חלקי כתב ההגנה שנפסלו ע"י השופט,  על בסיס הטענה שהנתבעים רשאים להסתמך לא רק על הצהרות מפי העדים שלהם, אלא גם על העדים של מקדונלדס, החומר שימצא ע"י עיון במסמכים של מקדונלדס, ועל מה שהם יכולים באופן הגיוני לצפות למצוא בחקירות הנגדיות של עדי התאגיד. סטיל ומוריס התכוונו להוכיח שההצהרות בעלון, אליהן נטען שהן דיבה, היו אמת או שהיו הערות הוגנות. נתבעים  מחוייבים, תחת חוקי הדיבה בבריטניה, לספק 'מקור עיקרי' של ראיות כדי לבסס את טענותיהם. פירשו של דבר הסתמכות על הצהרות מפי עדים והוכחות כתובות ולא על כתבות בעיתונות, ידע כללי או אפילו כתבי-עט מדעיים. רגע לפני שהמשפט עמד להתחיל, במארס 1994, מקדונלדס הדפיסה 300,000 עותקים של עלון שיחולק ללקוחות ברשת הסניפים של התאגיד. העלון הצהיר ש "פעולה זו אינה על חופש הדיבור; היא על הזכות לעצור אנשים מלהפיץ שקרים". החברה הוציאה גם הודעה לעיתונות בנוסח דומה. בצעד משפטי יפה, הלן ודייב הוציאו תביעה נגדית נגד מקדונלדס על האשמה שהמלעיזים על מקדונלדס (ובתוכם הם עצמם) הם שקרנים. דבר שמשמעותו, שלא רק הנתבעים יצטרכו להוכיח שהביקורת שנכתבה בעלון "מה רע במקדונלדס?" היתה אמת, גם מקדונלדס תצטרך עכשיו להוכיח שהביקורת היא שקרית (ושהנתבעים ידעו שהיא כזו) אם היא רוצה לנצח בתביעה הנגדית.  אולם, כפי שהדברים התנהלו, השופט לא ניהל את המשפט בכיוון זה. ב28- ליוני 1994 משפט הדיבה המלא החל סופסוף באולם 35 באולמות המשפט המלכותי, לונדון.  הוא נוהל ע"י מר ג'אסטיס בל, שופט חדש עם מעט מאוד נסיון בתחום הדיבה. העד הראשון היה פאול פרסטון, נשיא מקדונלדס בבריטניה ("מר ביג מק , אם תרצו"). פטרסון ,שנולד באוהיו, החל לעבוד במקדונלדס בגיל 16. ב1974- הוא בא לבריטניה לנהל את סניף מקדונלדס הראשון שהוקם בה, בוולוטיש, בדרום לונדון. הוא צוטט לעיתים קרובות באומרו "מקדונלדס איננה ג'וב , היא דרך חיים" וש "לעובדי מקדונלדס יש קטשופ בעורקיהם". את האשמות שבעלון ניתן לחלק לשבעה תחומים: תזונה, יער הגשם, מחזור ואשפה, תעסוקה, הרעלות מזון, היחס לחיות ופרסום (כלומר האם סטיל ומוריס פרסמו את העלון) . העדים לא הופיעו על פי החלוקה של נושאים אלו, למרות שבדרך כלל המשפט התנהל כך שבתחילה העידו עדי התביעה ואחר כך עדי ההגנה, נושא אחר נושא. באותו זמן, החלו להישאל שאלות בפרלמנט הבריטי. חבר הלייבור ג'רמי קורביין הגיש שתי הצעות לדיון בשם  'מקדונלדס וצנזורה' בהם כתב ש "בית זה מתנגד ב שימוש החוזר בכתבי דיבה כאמצעי  צנזורה" ו "נתקבלו התנצלויות ופיצויים תוך העמדת פנים, לאחר שמקדונלדס שיקרה בקשר לנהליה". חומר רציני. הפרק התזונתי החל בהצלחה מסחררת כשהתגלתה סתירה בין מסמך פנימי של מקדונלדס: "אנחנו לא יכולים באמת, להתייחס או להגן על התזונה. אנחנו לא מוכרים אוכל מזין ואנשים לא באים למקדונלדס בשביל תזונה" לבין אחד מהעלונים שחולקו על ידי מקדונלדס לציבור: "בכל פעם שתאכל במקדונלדס, אתה תאכל אוכל טוב ומזין." . עד ההגנה טים לובסטיין העיד כי התפיסה של מקדונלדס לגבי תזונה מאוזנת היא "חסרת משמעות". "אתה יכול לאכול ערימה של סלוטייפ כחלק מתזונה מאוזנת". רגע קלאסי מספר 1 בבית המשפט היה ב 12 לספטמבר 1994 כשהמומחה מטעם מקדונלדס, שהעיד לגבי סרטן,  ד"ר סידני ארנוט, הודה בשוגג שאחת ההצהרות הכי מעוררות מחלוקת בעלון הזה היא "דבר הגיוני מאוד לומר". בערך בזמן זה, הנתבעים קיבלו הודעה מאוד בלתי צפויה: מקדונלדס רצתה להיפגש איתם כדי לדון בהסכם פשרה. שלבי יאסטרו ודיק סטארמאן, שני סגני נשיא של מקדונלדס, טסו משיקגו ונפגשו עם הלן ודייב במשרד עורכי דין בלונדון. מקדונלדס אמרו שהם יבטלו את התביעה וישלמו סכום נכבד לידי צד שלישי, אם הנתבעים יסכימו שלא למתוח לעולם ביקורת על מקדונלדס בפומבי. הלן ודייב אמרו שהם רוצים התחייבות ממקדונלדס שלא לתבוע אף אחד שישמיע ביקורת כזו בעתיד ושהחברה תתנצל בפני אלה שהיא תבעה בעבר. אין דיל – חזרה לבית המשפט … בסתיו 94, בית המשפט שמע עדויות לגבי שיטות הפרסום של מקדונלדס וחלק מנוהל התפעול הסודי שלהם הוקרא בבית המשפט: "רונלד אוהב את מקדונלדס ואת האוכל של מקדונלדס. וכך גם ילדים, בגלל שהם אוהבים את רונלד. זכרו שלילדים  יש השפעה עצומה כשמדובר בבחירת מסעדה. זה אומר שעליכם לעשות הכל כדי לעורר אצל הילדים אהבה לרונלד ולמקדונלדס". ביומו ה-102 בבית המשפט – ב-13 במרץ 1995 – "מקדיבה" הפך למשפט הדיבה הארוך ביותר שהתנהל  בבריטניה, כשהוא עובר את השיא הקודם שהיה 101 ימים של משפט דיבה של הדיילי מייל נגד מונייס [1982]. בית המשפט שמע עדויות הנוגעות להרעלות מזון ותנאי המחייה של בעלי חיים. בתקופה זו, צוות עיתונאים דקומנטרי באוסטרליה קיבל הדלפה של מסמך חשאי של מקדונלדס באוסטרליה שתאר את האסטרטגיה שלהם לטיפול בעניין ההולך וגובר של התקשורת במשפט הדיבה. המסמך כלל 'פנינים' כמו "אנו יכולים להרע את מצב ההתנצחות הפומבית אם נוסיף את דעתנו",  ו "אנחנו רוצים לשמור זאת בטווח ידנו- לא להפוך אשמים ע"י אסוציאציה". בינתיים, בעלי המניות של מקדונלדס התחילו לדאוג. באספה הכללית השנתית בשיקגו, מייקל קוינלאן, יושב ראש ומנהל ראשי , אמר שהמשפט "מתקרב לסיומו בקרוב". למעשה הוא נמשך עוד שנתיים. ה 28- ליוני 1995, הגיע והמשפט חגג את יום הולדתו הראשון, עם עוגה ומשמרת שביתה מחוץ לאולם בית המשפט. לפני תחילת המשפט, מקדונלדס הגיעו לסיכום עם השופט ועם הלן ודייב שהתאגיד ישלם עבור הכנת התעתיק היומי של המשפט, ועבור הכנת העתקים ממנו לכל הצדדים. ביולי 1995 הם הודיעו שהם נסוגים מההסכם אם ההגנה לא תסכים להפסיק לתת ציטוטים ממנו לעיתונות. הלן ודייב ראו בכך נסיון גס של מקדונלדס לעצור את גל הפרסום השלילי שהתבסס על ציטוטים מהתעתיק – במיוחד, הודעות שנגבו בזמן החקירה הנגדית של עדי מקדונלדס. מקדונלדס אמרה שצעד זה נועד למנוע מהלן ודייב לסלף את מה שהעדים שלה אמרו. קמפיין התמיכה במשפט יצא בבקשה לציבור לגייס את 35,000 לירות הסטרלינג שנדרשו לתשלום עבור התעתיקים עד סוף המשפט (425 ליש"ט ביום) .   אמריקה סוף סוף 'גילתה ' את המשפט עם כתבה בעמוד ראשון ב"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת 'הפעילים שמים את מקדונלדס על האש',  פריחה של כתבות בעיתונים ובירחונים, וארבע דקות של שידור בזמן שיא בחדשות ברשת ה CBS . ביוני 1995, ע"פ בקשת מקדונלדס, שני הצדדים נפגשו שוב לעוד דיוני פשרה. הפעם בפאב במרכז לונדון. מקדונלדס חזרו על כך שהם אינם יכולים, בשום פנים ואופן, להסכים שלא לתבוע לעולם אף אחד. הלן ודייב חזרו על כך שהם לא יכולים, בשום פנים ואופן, שלא למתוח ביקורת על מקדונלדס בעתיד. השיחות נכשלו והמשפט המשיך. באוקטובר 1995 בית המשפט האזין לעדויות בנוגע לנוהלי העבודה במקדונלדס- יותר מ-30 עובדים לשעבר ומנהיגי איגודי עובדים מרחבי העולם נקראו להעיד. הכותרות בעיתונות כללו האשמות של גזענות, בישול במטבחים שהוצפו בביוב, שעות עבודה לא חוקיות, העסקת עובדים מתחת לגיל המינימום,  התעלמות מכרטיסי זמן, ונהלים אובססיביים נגד איגודי עובדים.  המשפט 'זכה' בפעם הראשונה לכתבה בעמוד הראשון של צהובון בריטי. "מקליבל"  צבר עוד שיא ב- 11 לדצמבר 1995 כשהפך למשפט האזרחי  (להבדיל מפלילי) הארוך ביותר בהיסטוריה הבריטית. הרגע הגדול ביותר בכל המשפט, הקמפיין, ואפשר שגם בהסטוריה של כדור הארץ חל ב- 16 לפברואר 1996, כשהלן ודייב השיקו את אתר האינטרנט "מק- ספוטלייט" (McSpotlight) ממחשב נישא וטלפון נייד ליד חנות מקדונלדס במרכז לונדון. באתר נרשמו יותר ממיליון כניסות בחודש הראשון שלו, 2700 מתוכם בוצעו ממחשב בשם  macdonlads.com . בין פברואר לאפריל באותה שנה בית המשפט שמע עדויות הנוגעות לאחד הנושאים היותר שנויים במחלוקת שהיו בעלון: שמקדונלדס אחראים לבירוא יערות במרכז ובדרום אמריקה כדי לפנות מקום למרעה פרות. העדה סו בראנדפורד, שהעידה בשם הההגנה, העידה שהיא ביקרה באחד השטחים הנדונים בברזיל לפני 20 שנה ושהוא היה אז יער גשם. השופט אומר שזו העדות החשובה ביותר שנשמעה עד כה בנושא זה.   בשלב זה הנתבעים היו כבר מותשים לחלוטין, אבל סרבו לדחות את המשפט לצורך מנוחה. בערך בזמן זה השופט סרב לבקשת ההגנה לערער על החלטתו לאפשר למקדונלדס לשנות את כתב התביעה שלה (התביעה המקורית מול מוריס וסטיל) בנושאי תזונה ויחס לבעלי חיים. בית המשפט לערעורים דחה גם הוא את הבקשה לערעור. לאחר יער הגשם, בא נושא הפרסום. האם הלן ודייב הפיצו את העלון ? אם מקדונלדס לא תצליח להוכיח זאת אזי כל תיק התביעה שלהם יתפרק לגורמים (כן , זה כנראה יותר הגיוני לעשות זאת לפני שמאזינים במשך שנתיים לעדויות, אבל, לפי בקשת מקדונלדס השופט החליט שחלק זה ישמע בסוף) . רוב הראיות של מקדונלדס בנושא הפרסום התבסס על המרגלים שנשכרו כדי להסתנן לפגישות גרינפיס לונדון בשנות ה 80. ארבע מהם באו לתת עדות לטובת מקדונלדס.  אבל, אז ארעה אחת התפניות היפות של המשפט, ומרגלת נוספת, פראן טיילר העידה מטעם הלן ודייב. היא העידה ש "לא חשבתי שיש משהו פסול במה שהקבוצה עשתה". שלושה מהמרגלים הודו שחילקו את העלונים ולכן ההגנה טענה שמקדונלדס תרמה בעצמה לפרסום.   במאי 1996 נשיא מקדונלדס בבריטניה, פאול פרסטון נקרא לדוכן העדים לעוד 4 ימים של חקירה נגדית. הוא לקח את האחריות (רבים יגידו את האשמה) להגשת התביעה ועמד בפני אתגר מתמשך- להסביר את מה שנראה כשקרים של החברה לבית המשפט ולציבור במשך השנים האחרונות. ביוני, המשפט חגג את יום הולדתו השני עם עוגה של רונלד מקדונלד, מחוץ לבית המשפט. העדה האחרונה שהגישה עדות במשפט היתה הלן סטיל עצמה, שנחקרה בחקירה נגדית ע"י ריצ'רד ראמפטון. דייב מוריס החליט שלא לתת עדות, וזוהי זכותו כנאשם.  הוא טען כי מקדונלדס לא הצליחה להוכיח את טענותיה כלפיו- הם לא הצליחו להביא אפילו ארוע אחד שבו הוא חילק עלונים. ב-17 ליולי 1996 המשפט נסגר לאחר שכל העדיות נשלמו. לרשות שני הצדדים  עמדו  כעת רק שלושה חודשים בכדי לכתוב את נאומי הסיכום שלהם- לנתח 40,000 עמודים של עדויות ממסמכים כתובים, 20,000 עמודים של תעתיקי  עדויות והתמודדות עם טיעונים משפטיים רבים ומסובכים- כדי להגיש את הגרסה הסופית. למעשה ראמפטון והשופט הסכימו שחודש שלם מזמן זה צריך להיות מנוצל ע"י כולם בכדי לקחת חופשה ממשפט. במשך חופשת הקיץ של 1996 היה זה תורו של בנו של דייב מוריס לחוות בגוף ראשון את שיטות השיווק של מקדונלדס. התאגיד תרם 500 ליש"ט למרכז המשחקים של צ'ארלי והביא את רונלד מקדונלד ו12 פקידים ליום הכיף של המרכז. דייב מוריס והורים אחרים רתחו מזעם, וטענו שהארוע היה "חטיפה לצרכי פרסום". כפי שהדברים התנהלו, הפרסום היה בומרנג נגד מקדונלדס. ג'ון וידאל (מחבר הספר "McLibel")  נכח במקום וכתב כתבה בעמוד הראשי  בעיתון 'The Guardian'  וכן חברת הפקת הסרטים  'One-Off' צילמה את הארוע עבור הכתבה התעודית בת השעה שלהם על המשפט. למעשה, התאגיד קיבל כעת כמות גדלה והולכת של פרסומת שלילית, ובזמן שהמשפט התנהל פעילים ברחבי העולם העצימו את מחאתם כנגד מקדונלדס. במיוחד, העלון "מה רע במקדונלס?" , הפך כנראה, לעלון המפורסם ביותר ובעל התפוצה הרחבה ביותר בהסטוריה של עלוני המחאה. שני הצדדים חזרו באוקטובר לאולם בית המשפט, לתחילת השמעת נאומי הסיכום.  השופט דחה את בקשת ההגנה לזמן רב יותר להתכונן או שמקדונלדס תהיה ראשונה לשאת את נאומי הסיכום.  ההגנה טענה שהיא לא מוכנה ושהיא לא יכולה לצפות לעבור אפילו על חצי מהעדויות בזמן שניתן לה. הם טענו גם שהם חסרי נסיון במה שצריך להיכלל בנאומים ומכיוון שמקדונלדס יוצגה ע"י עורכי דין מנוסים  הם צריכים להתחיל. השופט סירב וכמה שבועות קודם לכן בית המשפט לערעורים סירב לתת לנתבעים להגיש ערעור נגד פסיקת השופט בנושא זה. הלן ודייב החלו את נאומי הסיכום שלהם ב 21 באוקטובר והמשיכו לשאת אותו  במשך שישה שבועות. זה לבטח היה אחד הנאומים הארוכים ביותר שנישאו אי פעם בהסטוריה, לא מעט בגלל ש…   … שבועיים לאחר מכן, ב 1 בנובמבר 1996 (יומו  ה292 של המשפט), מקליבל הופך למשפט הארוך ביותר מכל סוג שהוא בהסטוריה הבריטית.  המשפט הארוך ביותר לפני כן היה מקרה ההתחזות של טיצ'בורן שנמשך 291 ימים, ןנגמר ב 1874. ספר השיאים של גינס רשם הערה. ריצ'רד ראמפטון, שייצג את מקדונלדס, החליט להציג את נאום הסיכום שלו בכתב, והגיש לשופט את המסמך בן חמשת הכרכים ב 28 לנובמבר 1996. כל מה שנשאר היו כמה ימים של טיעונים משפטיים. ההגנה טענה שחוקי לשון הרע בבריטניה הינם מדכאים ואינם הוגנים, במיוחד (במקרה זה) ההמנעות מהגשת עזרה משפטית ומשפט בפני חבר מושבעים וכן שצריך שתאגידים רב לאומיים לא יורשו  מעתה לתבוע את המבקרים שלהם בנושאים בעלי עניין לציבור, במטרה להשתיקם. הם ציטטו חוקים מאירופה ומארה"ב שהיו מונעים תביעה כזו, וכן התפתחויות בבריטניה המונעות מגופים ממשלתיים לתבוע תביעות דיבה. עוד נטען בי המשפט היה מעבר לכל תקדים, ניצול לרעה של ההליך ושל זכויות הציבור, וש "חובה לאכוף קבלת החלטות שיגנו על האינטרס  הצבורי". ה 13 בדצמבר 1996 היה היום האחרון של הסיכומים הסופיים. מר ג'אסטיס בל אמר: "כעת אני אומר שאני מציע להתאפק עד שאתן את הכרעת הדין. יקח לי זמן מה לכתוב אותה. אני לא מכוון לגרום קושי, כשאני אומר שאיני יודע מתי אגיש אותה זה בגלל שאיני יודע." הוא הכחיש דיווחים מהעיתונות שהכרעתו תינתן בתחילת 1997, בהוסיפו "זה יקח לי יותר מכך" . התקשורת חגגה בזמן שהשופט חשב,  עם ערוץ 4 הבריטי (ערוץ חדשות ידוע) שהצהיר שמשפט מקליבל נחשב כ 'אסון יחסי הציבור הגדול ביותר שקרה אי פעם לתאגיד'. בתחילת פברואר הוצאת מקמילאן הוציאה לאור ספר בכריכה קשה על המשפט ,מקליבל- תרבות הבורגר במשפט' מאת ג'ון וידל (שבחלקו נכתב ע"י הנתבעים, ששמם הוסר מהעטיפה בעקבות עצה משפטית ). במלאות שנה לחנוכתו, ב 16 לפברואר, האתר מק-ספוטלייט הכפיל את גודלו בין לילה עם ההוספה של כל התעתיקים הרשמיים מבית המשפט.  במאי, ערוץ 4 הבריטי שידר את 'מקליבל!', סרט באורך  שלוש וחצי שעות (!) שמשחזר את המשפט. בכל מה שנוגע לנסיונה של מקדונלדס לדכא את הדיון בנושאים שהועלו בעלון ובמשפט, הסוסים היו כבר כל כך רחוקים מהאורווה שהם כבר נעלמו מעבר לאופק. אבל לתאגיד קרו גם דברים טובים: באפריל הם הכריזו ש"סך כל המכירות בעולם עבר בפעם הראשונה את הסכום של 30 מיליארד דולר, וההכנסה הנקיה עברה את הסף של 1.5 מיליארד דולר". למרות המתח הגובר בשבועות האחרונים, לאף אחד לא היה מושג לאיזו רמה תגיע התעניינות התקשורת ביום הכרעת הדין- ה 19 ליוני 1997. הלן ודייב היו מוקפים בשלושה צוותי טלוויזיה שצלמו אותם בזמן הנסיעה ברכבת התחתית (העמוסה) בזמן שעות השיא, בדרכם לבית המשפט ויותר מ 30 חיכו להם מחוץ לאולם בית המשפט. בזמן שהשופט נשא את הכרעתו, מספר זה גדל ליותר מ 50 צוותי תקשורת ויותר מ 100 תומכים. למר ג'אסטיס בל לקחו שעתיים להקריא את התקציר שלו לאולם המלא מפה לפה. הוא פסק שהלן ודייב לא הצליחו להוכיח את האשמות נגד מקדונלדס בנוגע ל הרס יערות הגשם, מחלות לב וסרטן, הרעלות מזון, רעב בעולם השלישי ותנאי עבודה גרועים. אבל הם כן הוכיחו שמקדונלדס "ניצלה ילדים" בפרסומות שלה, פרסמה באופן שקרי את המזון שלה כמזין, סיכנה את בריאותם של לקוחות קבועים שאכלו בה לאורך שנים, שהיא אחראית להתאכזרות לחיות, שהיא "מאוד אנטיפטית" כלפי ארגוני זכויות עובדים ומשלמת לעובדיה משכורות נמוכות. הערה. 'לא הוכיחו' אין פירושו שהאשמות נגד מקדונלדס לא היו נכונות, רק שהשופט חשב שהלן ודייב לא הביאו ראיות מספיקות להוכיח את המשמעויות שהוא ייחס לעלון. השופט קבע שהלן ודייב אכן הוציאו לשון הרע על מקדונלדס, אבל בגלל שהם הוכיחו רבות  מהאשמותיהם, הם יצטרכו לשלם רק חצי מהסכום שנתבעו לשלם: 60,000 ליש"ט. הלן סיכמה בקיצור את תגובת הנתבעים, "מקדונלדס לא זכאית לפרוטה אחת ובכל מקרה אין לנו בכלל כסף ". לרשות מקדונלדס עמדו 4 שבועות להחליט האם הם הולכים להמשיך ולרדוף אחר ההוצאות שלהם ואחר פסיקת בית המשפט לתביעה שבמקור הם יצאו להשיג בספטמבר 1990. העניין בתקשורת היה בשיאו סביב יום הכרעת הדין. לאתר מק-ספוטלייט נכנסו  2.2 מליון פעמים והמתנדבים שלו החלו לעבוד על גרסת סי-די של האתר. ג'ון וידאל החל לעבד גירסה לספר עם כריכה-רכה על המשפט. הפקות 'One-Off' השלימו את הכנת הסרט התעודי שלהם שהיה מוכן להפצה בווידאו ולמכירה לרשתות תקשורת בעולם. הנתבעים נתנו ראיונות לעיתונות, ראיון אחר ראיון, במשך שלושה ימים רצופים, אבל דחו את ההצעה לשבת על הספה לצידם של 'ריצ'ראד וג'ודי ' (תכנית בידור בטלוויזיה הבריטית). יומיים לאחר גזר הדין, הלן ודייב שוב חילקו עלונים ליד חנות מקדונלדס, בהתרסה כנגד כל תביעה משפטית שמקדונלדס עשויה להגיש. הם לא היו לבד: יותר מ 400,000 עלונים חולקו מחוץ ל 500 סניפים מתוך 750 סניפי מקדונלדס בבריטניה, והפגנות הזדהות נערכו ביותר מתריסר מדינות . בינתיים, הסאנדיי טיימס (הבריטי) דיווח כי אד רנסי, הנשיא של תאגיד מקדונלדס, הודח, יחד עם הצוות שלו, מתפקידו כמנהל כללי בעקבות הנפילה של  מניות החברה בארה"ב, יוזמות כושלות, וחוסר שביעות רצון של בעלי הזכיונות.   מקדונלדס וויתרה על התביעה שלה לתשלום נזקים וכן על כוונתה להשיג צו מעצר (כלומר אם הלן ודייב  ימשיכו לחלק עלונים הדבר יחשב כזילות בית המשפט, ועליה הם יכולים להיכנס לכלא). למרות שזה היה צעד הגיוני ונבון מבחינת יחסי ציבור (כיוון שהנתבעים כבר הצהירו שהם יפרו צו כזה) זה סימן הודאה ברורה בתבוסה.  הבטחת תשלום הנזק והוצאת הצו היו שני מטרות שהתאגיד סימן עוד בדיונים ההתחלתיים (כפי שמתואר בכתב התביעה). עכשיו הם טוענים שהם היו מעוניינים אך ורק בביסוס העובדות (לדוגמא, שהם מנצלים לרעה ילדים ). חודשיים לאחר גזר הדין הוגש ערעורם של הנתבעים - בו הם טוענים שהמשפט היה בלתי הוגן ושחוקי הדיבה גורמים לדיכוי. תאריך משוער לשימוע- אפריל 1999. גרסת word