מקדונלדס רקע: נא להכיר- המזון המהיר ניצול עובדים משפט הדיבה תביעות נגד מקדונלדס עזרים: מבצע לכל הקונים פליירים מה רע במקדונלדס שטיפת מוח מקדונלדס וילדים פעילות 16 באוקטובר- יום הפעילות הבינלאומי מול מקדונלדס יום פעילות 2005 יום פעילות 2004 אוכל במקום פצצות מאבק אחד אנונימוס תאטרון מקום קישורים McSpotlight The Meatrix נושאים קרובים שלטון תאגידים תרבות הצריכה

ניצול במסלול המהיר 2001 יום רביעי ה' באדר תשס"א,28 בפברואר חברת מקדונלדס פוגעת בילדים ובמבוגרים, בעובדים ובצרכנים, בתרבות ובנורמות מוסריות. כך טוען . העיתונאי אריק שלוסר בספרו"Fast Food Nation" "לעבודה כאן יש ערך מוסף", אומרת אריאלה פדן, הממונה  על עובדי הרשת בישראל. "זה לא תחליף לתנועת הצופים,  זה יותר מהצופים" מאת ארנה קזין בסניף של מקדונלדס בקניון איילון ברמת גן הכל נהדר. הבלונים צבעוניים, הכרזות חייכניות, העובדים צעירים ונאים בחולצות סגולות ואדומות. ריח מפתה של צ'יפס עולה ממכלי הטיגון. ערימות של באגביונים, מתנות חמודות מתוצרת דיסני, מחכות לילדים; השעה 10:00, בוקר יום שני, וכבר נעמדים מול הדלפק לקוחות ראשונים. ליד שולחן אפרפר מיציקת פלסטיק - שולחן זהה לרבבות שולחנות במסעדה שזהה לרבבות מסעדות - יושבת אריאלה פדן, אשתו של עמרי פדן (הבעלים של מקדונלדס ישראל) והאחראית לעובדים בחברה. היא באה כדי להגיב על הספר  "Fast Food Nation" , שיצא לאור בארצות הברית לפני שבועות אחדים בהוצאת Houghton Mifflin. המחבר, אריק שלוסר, עיתונאי עטור פרסים הכותב במגזין ,"Atlantic Monthly" חושף את פניה הנצלניות של רשת המזון המהיר החזקה בעולם. בספר קולח וחריף הוא מתאר את האופן שבו תעשיית המזון המהיר פוגעת בילדים ובמבוגרים, בעובדים ובצרכנים, בתרבות ובנורמות מוסריות. הוא קורא לצרכני העולם להפסיק לאכול במקדונלדס. לפחות עד שמשהו מהותי ישתנה בה. פדן מופתעת. "אני לא מבינה איך אפשר לומר את המלים 'ניצול' ו'מקדונלדס' בנשימה אחת. החברה מתרחקת כל כך מכל עוולה - ובגלל זה אני כאן", היא אומרת. היא בטוחה שמקדונלדס היא המעסיקה ההוגנת ביותר, שמגישה את האוכל הבטוח והמזין ביותר, ומפיצה אך ורק ערכים טובים: שירות אדיב ומהיר, מחירים זולים, אכפתיות, ניקיון וחיוך. עבודה זולה ורווחי ענק בתחקיר שלו, שלוסר עובר אל מאחורי הדלפק. הוא מתאר בהרחבה את השיטה הגאונית של מקדונלדס ואחיותיה להשגת רווחי ענק על חשבון עבודה זולה: הרשתות פיתחו טכנולוגיה המצמצמת לאפס את הכישורים הדרושים מהעובדים. כך אפשר להחליפם בקלות ולהחליש את כוחם לתבוע שיפור בתנאים. מרשת ברגר קינג בישראל, למשל, נמסר כי הקריטריונים לקבלה לעבודה בסניפיה הם: "מצב בריאותי תקין, נכונות לעבודה במשמרות, אפשרות לגמישות בשעות העבודה", ותו לא. שכר העבודה הוא כל כך נמוך עד שהוא מתאים רק לתלמידי תיכון, שגרים בבית ההורים. ואין כל צורך להכשיר אותם. הכפתורים הטיימרים והמנורות שנדלקות על כל מכשיר, לא משאירים הרבה מקום לשיקול דעת. "ככל שקל יותר לעובדים להשתמש במכונות", הסביר  ג'רי סאס, מהנדס ציוד ראשי במקדונלדס, "קל לנו יותר להימנע  מהכשרתם".  סאס אמר את הדברים לפני שנתיים בכנס על ציוד למסעדות מזון מהיר, בהשתתפות נציגים מברגר קינג, מקדונלדס ו"טריקון גלובל שלושת התאגידים KFC-רסטורנטס", הבעלים של טאקו בל, פיצה האט ו. האלה מעסיקים כיום 3.7 מיליון אנשים בעולם, ב60- אלף מסעדות, ופותחים סניף חדש בכל יום. שלוסר מראה כיצד הרשתות האלה מתחרות זו בזו בכל תחום זולת העסקת העובדים. כאן יש להן אינטרס משותף והן מפעילות ביחד לחצים כבדים על המחוקקים. רוב מוחלט של העובדים ברשתות האלה בארצות הברית משתכרים שכר מינימום בלי תנאים סוציאליים - שיעורם של משתכרי שכר מינימום בתעשיית המזון המהיר גבוה משיעורם בכל תעשייה אחרת. לא מפתיע איפוא לגלות כי בין השנים 1968 ו1990-, השנים שבהן רשתות המזון המהיר התפתחו בקצב הגדול ביותר, ירד הערך הריאלי של שכר המינימום בארצות הברית ב40%-; ובסוף שנות ה90- ערכו הריאלי של שכר המינימום היה עדיין קטן בשליש מערכו בשנות ה60- רוב העובדים במקדונלדס האמריקאית מפוטרים או עוזבים אחרי שלושה-ארבעה חודשים. הרשת עושה הכל כדי לא לשלם להם שעות נוספות. באמצעות שיטה שהופצה בקרב מנהלים ברשת, הקרויה "ליטוף ("Stroking") , ולקוחה מספר העצות הפופולרי משנות ה60- "אני   בסדר - אתה בסדר", הרשת נותנת לעובדים הצעירים את התחושה שהתרומה שלהם לחברה מוערכת. המנהלים לומדים להראות לעובדים שהם צריכים אותם, שהם חשובים. "זו שיטה זולה בהרבה מהעלאת משכורות או מתשלום על שעות נוספות", כותב שלוסר. הוא מצא שעובדים רבים נשארים שעות אחרי תום המשמרת כדי לגמור את העבודה ולזכות בליטוף והערכה, בלי ששילמו להם אגורה על כך. העובדים עושים זאת כי אינם רוצים להיראות עצלים או כפויי טובה. הם רוצים לשמור על  מקום עבודתם. חלק ניכר ממה ששלוסר כותב נכון גם למקדונלדס בישראל. הוא כותב כי הרשת מכריחה את העובדים לעבור בדיקות במכונת אמת והנה, גם בישראל, כל עובד שמצטרף חותם על "התחייבות לביצוע בדיקות פוליגרף" ("זה רק לצורכי התרעה; כדי למנוע גניבות וכדי להכריע במקרים של תלונות", אומרת פדן). הוא כותב כי מאיצים בעובדים לעבוד מהר, ואסור להם להפסיק לחייך לרגע; והנה בטופס קבלת העובדים לעבודה במקדונלדס כתוב בעברית: "בזמן עבודתך במקדונלדס הנך מחויב לעבוד במהירות ובנמרצות ועם זאת לשמור על חיוך." ואולם חלק מהתנאים בישראל משופרים במקצת יחסית לאמריקה. מתוך 3,000 עובדי מקדונלדס בישראל, כ2,500- הם אמנם תיכוניסטים בני 16 עד 18 המשתכרים שכר מינימום (18 שקלים לשעה); אבל משלמים להם תוספת של 50% על עבודה בשבתות ותוספת של 25% על עבודה אחרי השעה 23:00. ולדברי אריאלה פדן, "משקיעים בהכשרתם": הם עוברים ימי עיון על הציוד, על הערכים של מקדונלדס. הם עוברים, בתשלום, משמרות אחדות של הדרכה לפני שהם מתחילים לעבוד. הם יכולים לבקש משמרות כרצונם. מתחשבים בהם בזמן בחינות הבגרות. אחת לשנה מעבירים לעובדים שאלון ובו בודקים את מידת שביעות הרצון שלהם ואת יחס ההנהלה אליהם. פדן גם מראה בגאווה את חדר הצוות של העובדים: חדר אפל ללא חלונות, מלא תאים אפורים עם מנעולים, תא לכל פועל. כאן העובדים מחליפים בגדים. על הקיר כרזות המזכירות להם: "אל תשכחו לחייך;" על לוח צבעוני, תחת הכותרת McSmile, מצוינים שמות העובדים המצטיינים מהחודש האחרון; הם זוכים בבונוס נאה 500- שקלים. פדן אומרת כי "יש ערך מוסף לעבודה במקדונלדס. זה לא תחליף לתנועת הצופים, זה יותר מהצופים". היא אומרת שהעובדים הצעירים רוכשים בחברה ערכים. תעשיית המזון המהיר: הכישורים הנדרשים מהעובדים שואפים לאפס "זה לא קל, העבודה קשה, אבל הם לומדים על דוגמה אישית, על אחריות. ילדים בני 17 לומדים לנהל ילדים בני 16. הם לומדים לעשות בדיקות חוזרות, פולו-אפ - ערך לא אופייני לישראל. אצלנו לא מסתפקים באמירה 'כן, ניקיתי'. הם לומדים שבודקים אותם, שהם באמת חייבים לנקות". היא בטוחה שמקדונלדס מגדלת בישראל דור של מנהיגים. כן, והניסיון ברשת גם עוזר להם בצבא. לירי קנופף, סגנית מנהלת הסניף בקניון, מצטרפת לשיחה. היא בת 20, גרה עם אמה בתל אביב. היא עבדה במקדונלדס במשך שנתיים תמימות, מגיל 16 ועד גיל 18, והתקדמה במהירות מרשימה. היא היתה התיכוניסטית הראשונה שזכתה בתפקיד אחראית צוות, ולבשה חולצה לבנה, של מנהלים. המעבר מהחולצה הצבעונית לחולצה הלבנה הוא לא עניין של מה בכך, לדבריה. זו נקודת שיא: "חולצה לבנה אומרת שאני מדברת עם לקוחות. שסומכים עלי. שיש לי אחריות." קנופף - צעירה רצינית, נמרצת, שערה אסוף בקפידה - היא לכאורה ההוכחה הניצחת של הרשת שהכל בסדר. היא מספרת שבשנות התיכון, העבודה במקדונלדס נתנה לה תחושה של חשיבות. קנופף ניקתה שולחנות ורצפות, סיפקה הזמנות והצליחה לעזור לאמה בכלכלת הבית (עם השעות הנוספות הצליחה להביא הביתה למעלה מ4,000- שקלים בחודש). הכסף עזר לה לנסוע פעמיים לחו"ל. בצבא היתה גאה לספר שעבדה שם בשנות התיכון. "זה נתן לי כמה נקודות זכות", היא אומרת. והעיקר: יום למחרת השחרור מהצבא התייצבה בסניף של מקדונלדס בדיזנגוף סנטר וביקשה לחזור לעבודה. "רציתי לחזור לכאן, לחברה הזאת, לאווירה, להרוויח כסף. לא מעניין אותי להסתובב סתם בעולם כמו כולם". מהר מאוד התקדמה לדרגת סגנית מנהלת ועכשיו היא מרוויחה 22 שקלים לשעה, ויש גם תוספות. "אני מרגישה חלק ממשהו גדול, עצום", היא אומרת. "זה כיף לראות פרסומות של מקדונלדס ולהרגיש שאני שותפה לזה. משקיעים בי, אני עוברת ימי עיון. נתנו לי תעודה יפה כשהתקדמתי בדרגה". עכשיו היא מקווה להתקדם לדרגת מנהלת סניף. "אני בטוחה שתעשי את זה", אומרת לה פדן. קנופף מחייכת במבוכה, מרוצה.  כמעט סנטה קלאוס את השיטה הזאת, שמקנה לעובדים תחושת שייכות לדבר גדול, עצום, ומאפשרת להוציא מהם מקסימום זיעה במינימום שכר, פיתח לדרגת אמנות ריי קרוק - שהוא למקדונלדס כמו פאולוס לנצרות - מייסד הרשת, שרכש מהאחים ריצ'רד ומוריס מקדונלד את המסעדה שלהם ואת הזכות להפיץ את עקרונות הפעולה שלה בעולם. "הצ'יפס היה בעבורי לחם קודש. הכנתו - טקס דתי", כתב קרוק בזיכרונותיו. שלוסר ביקר במוזיאון ריי קרוק, שנראה, לדבריו, כמו מקדש דתי. הוא מצטט סקרים המראים כי רונלד מקדונלדס - סמל החברה, דמות מצויירת פיקטיווית - הוא הדמות המוכרת והמוערכת ביותר בקרב ילדי ארצות הברית אחרי סנטה קלאוס. חלק גדול מהספר מוקדש למה שמקדונלדס עושה לילדים. בקרב המבוגרים השוק נעשה רווי עד מהרה וב-20 השנים האחרונות הרשת ביקשה להתפשט ולהתרחב. בתקופה הזאת צצות עשרות מחלקות בחברות פרסום המוקדשות לילדים. החברות של וולט דיסני וריי קרוק התאחדו זה לא כבר לעבודה משותפת, ומלאכת פיתוי הילדים הולכת ומשתכללת. כיום, בכל חודש 90% מילדי ארצות הברית אוכלים במקדונלדס. תופעת ההשמנה בגיל צעיר נעשית מגיפה. במנות הצ'יפס הענקיות של מקדונלדס יש 540 קלוריות ו25- גרם שומן. ילדים וילדות אוכלים המון מזון מהיר ומשקיעים המון כסף בדיאטות. הקשר בין המזון המהיר לבין הפצת השמנת היתר בעולם מוכח בדוגמאות ממדינות שונות. בבריטניה, למשל, בין 1984 לבין 1993  הוכפל מספר מסעדות המזון המהיר, כשם שהוכפל מספר הסובלים שם מהשמנת יתר. מאז שמקדונלדס נכנסה ליפאן ב1971- השתנו הרגלי - האכילה של היפאנים. אומה שנהנתה כל השנים מרזון ומבריאות הודות לדיאטה מזינה של אורז, דגים, ירקות ומוצרי סויה - התחילה לאכול המבורגרים אמריקאיים והגדילה באחת את היקף מותניה. כמות מסעדות המזון המהיר הוכפלה בשנות ה80- ביפאן, כשם שהוכפל בעשור ההוא מספרם של ילדים הסובלים מהשמנת יתר. כיום, כשליש מבני ה30- ביפאן, הדור הראשון שגדל על ביג מק, הם שמנים יתר על  המידה. שלוסר מציע לנהוג כמו השוודים, שמאז 1992 אוסרים פרסום הפונה לילדים מתחת לגיל 12. חוקרים ופסיכולוגים של ילדים משוכנעים שאלה אינם יודעים להבחין בין פרסומת לבין מידע סמכותי אחר והם בטוחים שמקדונלדס - המבקשת ליצור נאמנות למותג שלה מגיל שנתיים, במסעות פרסום "מהעריסה ועד הקבר" - היא בסך הכל דוד טוב. גם אריאלה פדן סומכת על הדוד הטוב, שאותו היא מייצגת בישראל. היא אומרת שהילדים שלה אוכלים כל יום במקדונלדס. היא אולי מבקשת מהם לגוון - לא לאכול צ'יפס כל יום, לאכול לפעמים מקנגטס ולפעמים מק דג - אבל בלב שלם היא מאכילה אותם במזון הזה על בסיס יומי. לדבריה, הוא בוודאי בטוח יותר מארוחות שמכינים בבית, "כי אצלנו מקפידים על טמפרורות גבוהות ועל ניקיון מקסימלי. בבית, שניצל יכול לעמוד זמן רב לפני שאוכלים אותו אצלנו זה לא קורה". כשטובחים לא מחייכים בספרו, שלוסר ממעט לעסוק בהשפעת מקדונלדס על הסביבה. הוא מאזכר תלונות של ארגונים אקולוגיים נגד מקדונלדס, שרבות מהן הוכחו כנכונות במשפט הדיבה התוקפני שניהלה מקדונלדס נגד פעילי גרינפיס באנגליה - אבל זה אינו עניינו העיקרי. הוא מתמקד בהיבטים הצרכניים והתרבותיים של המוצר. נקודת המבט שלו היא הומניסטית. בתחקיר שלו על תעשיית המזון המהיר, שלוסר הולך אל מפעלי הכימיקלים בניו ג'רסי, שמייצרים בשמים וקרמים וגם חומרי טעם להמבורגרים, לפיצות, למנות עוף. "כדי לכנות אותם חומרי טעם טבעייים דרושה מידה רבה של אירוניה", הוא קובע. הוא מבקר בחוות גידול הבקר ולומד על האופן שבו החברות הגדולות חיסלו את פרנסתם של מאות מגדלים קטנים. הוא מתאר את ההשמנה הכפויה של הפרות ואת הלעטתן בהורמונים (הבשר בסניפי הרשת בישראל מגיע מארגנטינה, שם התנאים כנראה טובים יותר, ונארז בהוד לבן). הוא כותב על התפרצות של מקרי זיהום מסוכנים, על ריבוי מקרים של חיידקי קולי (לא בבשר של מקדונלדס, אלא ברשתות אחרות) כפי שרשויות הבריאות גילו בכמה וכמה מקרים. שלוסר מגדיר זאת במלים פשוטות: "בבשר נמצא חרא". הוא מבקר בבתי מטבחיים ורואה "מאות עובדים, לחוצים זה אל זה, נתונים בתנועה מתמדת, חותכים, חותכים... אף אחד אינו מחייך, איש אינו מפטפט, הם עסוקים מדי, מקפידים בכל הכוח לא להתעכב". הוא מתבונן במשך שמונה שעות וחצי בעובד אחד ש"עומד בנהר של דם, נוטף כולו דם, ולא עושה דבר חוץ מלשסף צוואר אחרי צוואר". הוא קובע כי "אריזת בשר היא כיום העבודה המסוכנת ביותר בארצות הברית". רוב העובדים הם מהגרים, משתכרי שכר מינימום, עומדים משמרת שלמה על הרגליים, מנופפים כל העת סכינים קטלניות." "שיעורי הפציעה בבתי מטבחיים גבוהים פי שלושה מאשר בכל מפעל אחר". לא מספיק השתנה מאז "ג'ונגל", ספרו מרעיד הספים של אפטון סינקלייר על תנאי העבודה המחפירים בבתי המטבחיים בשיקגו בתחילת המאה ה20-. חתכים עמוקים, כאבי פרקים, בעיות גב, אצבעות שמתעוותות - אלה עדיין פציעות נפוצות בקרב העובדים. והמעסיקים מעודדים את העובדים שלא להתלונן. להמשיך לעבוד עם הפציעה. לא לאבד את העבודה. פדן אומרת שמקדונלדס היא האחרונה שאפשר להאשים אותה בכל זה. לשיטתה, אם מקדונלדס לא היתה טובה, היא לא היתה מצליחה. בהתחשב בבעיית הכשרות, מהירות ההשתלטות של מקדונלדס על ישראל היא ללא ספק מהגבוהות בעולם. הסניף הזה בקניון הוא הראשון שנפתח בישראל באוקטובר 1993. מאז נפתחו כ80- סניפים נוספים ברחבי המדינה. בשנה הבאה ייפתחו לפחות 15 נוספים. מגמת ההתפשטות לא תבוא על סיפוקה לפני שיהיה סניף אחד של מקדונלדס לכל 20 אלף תושבים. כמו באמריקה.  פורסם ב"הארץ" בתאריך 02/28/2001