|
|
|
כלכלה פוליטית על מדע הכלכלה:
היסטוריה:
ניתוחים של הכלכלה:
צריכה:
צמיחה:
נושאים נוספים:
חלופות:
דוגמאות וכיוונים:
נושאים קרובים:
|
מתוך - "כלכלה מובנת לכל" , רוברט היילברונר (Robert Heilbroner), לסטר תורב (Lester Thurow) כולנו חיים בתוך מערכת קפיטליסטית. פוליטיקאים רבים טוענים כי הקפיטליזם - או "היוזמה החופשית", כפי שהם קוראים לו- הוא העתיד שלנו, אם לא נפריע לכוחות השוק לעשות את עבודתם. אחרים טוענים, שהקפיטליזם נמצא בירידה וכי יום אחד הוא יתמוטט מכובד משאו - ממש כמו האימפריה הרומית. ואכן, נראה שהשאלה הכלכלית החשובה ביותר היא מה צופה העתיד לקפיטליזם, שאלה שתשפיע יותר מכל על גורלנו האישי ועל גורל ילדינו, ובעבר עסקו בשאלה זו גדולי הכלכלנים - אדם סמית, קרל מרקס, ג'ון מיינרד קיינס ואחרים. כלכלנים בני ימינו אומרים מעט מאוד על מה שצופן העתיד. כך או כך, אי אפשר לדעתנו להבין את הקפיטליזם מבלי להבין חלק מהשורשים שלו. כשם שרופא צריך להכיר את החולה שלו על ידי ההיסטוריה שלו. אנשים רבים מדברים על הקפיטליזם כאילו הוא קדום ממש כמו התנ"ך, כשהם רומזים בכך כאילו יש משהו בשיטה הזו שהוא חלק מטבע האדם. זאת, למרות שהעובדה הזו רחוקה מאוד מהאמת. איש לא יקרא לפרעונים של מצרים העתיקה "קפיטליסטים" , וגם היוונים העתיקים לא הקימו חברה תעשייתית למרות שבחברה זו היו סוחרים ובעלי מלאכה רבים. גם אירופה של ימי הביניים, ותרבויות ערב, ואפריקה, הודו, האינקה או סין לא היו קפיטליסטיות. מה שהופך אותם ללא קפיטליסטיות אינו דבר מה משותף להן אלא דברים שחסרים בהם ומופיעים בקפיטליזם עצמו. ראשית, כל החברות הטרום קפיטליסטיות חסרו את המוסד ששמו רכוש פרטי. כמובן, כולן הכירו בזכותם של חלק מהאנשים להיות בעלי רכוש, לפעמים רכוש רב. אבל אף אחת מהן לא עיגנה בחוק את זכותו של כל אדם להיות בעל רכוש. הקרקע, לדוגמא, היתה רק לעיתים רחוקות רכושם של האנשים שעיבדו אותה. עבדים, שהיו כוח העבודה הנפוץ ברוב החברות העתיקות, הורשו לעיתים רחוקות בלבד להחזיק ברכוש משלהם, שהרי הם עצמם נחשבו רכוש. הרעיון שאסור לגעת ברכושו של אדם אחר לא היה מוכר, ממש כמו הרעיון שאסור לפגוע בגופו. מלכי שושלת טיודור האנגלים, לדוגמא, עד כמה שהיו נאורים במושגי המאה ה-16, החרימו את רכושם של אנשים רבים ושל מסדרים דתיים. שנית, אף אחת מהחברות הללו לא הכילה מאפיין מרכזי ביותר של הקפיטליזם - מערכת שוק. בכולן היו כמובן שווקים שבהם מכרו תבלינים, זהב, בגדים, מזון, עבדים וכו'. אבל לא היה בהן דבר שהזכיר את הרשת הענפה של פעילות כלכלית הקושרת את העולם כיום. רוב הייצור והמסחר התבצעו על פי כללי המסורת או חוקי השלטון. רק בשוליים מצאו חלק מהסחורות את דרכן אל השווקים. חשוב מזה, לא היה כלל שוק מאורגן שבו אפשר היה למכור או לקנות קרקע, לשכור עובדים או ללוות כספים. המסורת והשלטון היו המבנה הבסיסי של החברה, והשווקים היו רק קישוט שלה. בתנאים שכאלה, הרעיון של חופש כלכלי כלל לא נחשב לבעל ערך. כשאיכרים לא היו חופשיים לנוע כרצונם, כשבעלי מלאכה היו קשורים לעיסוקם לכל ימי חייהם, כשהיחסים בין עובדי אדמה לבעלי הקרקע היו יחסית צמית לאדון, מי יכול היה לדאוג לזכות חוזית או לזכות על עבודתו? זהו הבדל מהותי ביותר בין הקפיטליזם לבין מה שהיה לפניו: לשכיר בשיטה הקפיטליסטית יש זכות חוקית לעבוד או לא לעבוד, כפי שיבחר, והגם שהזכות הזאת לא עזרה במיוחד לעניי אנגליה בימי דיקנס, לדוגמא, יש להשוות אותה עם יחסי הכמעט עבדות אשר שררו בין בעלי אדמות לצמיתיהם ולחובתם של כל הצמיתים לבצע כל עבודה שאותה האדון הטיל עליהם. בסביבה שכזאת, עשיית הון כשלעצמה לא נחשבה לעניין בעל ערך. בני המעמדות הגבוהים חיפשו את פירסומם ואת עושרם בשירות הצבאי, בחצר המלוכה, או בהיררכיה דתית. במובן זה כדאי לזכור כמה מעוותים פניהם של סוחרים שצוירו בידי אומנים בני ימי הביניים., בניגוד לפניהם של בני האצולה, אנשי צבא ואנשי חצר המלוכה. עשיית הון נחשבה לעיסוק נחות, שאינו יאה לבעלי דם כחול, הדת הנוצרית אף התייחסה לכך כמעט כמו אל חטא, ואילו הלוואת כספים ונטילת ריבית נחשבו בפירוש לעיסוק בלתי מוסרי כתוצאה מכך עושרה של החברה לא היה בידי "העשירים", אלא שעיקר עיסוקם ביצירת הון, אלא בידיהם של בעלי השררה, שהשיגו אותה באמצעות מאבק על אדמות וזכויות יתר. המנצחים במאבק הפכו כמובן לעשירים, ולפעמים עשירים מאוד, אבל עושרם נבע מכוחם (הדתי, הפוליטי או הצבאי) ולא מיכולתם ליצור עושר. יוליוס קיסר לדוגמא, התעשר רק משום שהתמנה לשליט ספרד, ממנה הוציא רכוש רב כפי שכל נציבי הפרובינציות היו אמורים לעשות, ואף עשו. שלישית, וזהו אולי המאפיין החשוב ביותר מכולם: הכלכלה הטרום- קפיטליסטית היתה יציבה. היא אולי לא נראתה כך לאיכרים ולסוחרים שחייהם הופרעו שוב ושוב על ידי מלחמות, רעב, מיסים כבדים ומעשי שוד. אבל היא היתה יציבה ביותר בהשוואה לכלכלה בת ימנו. הטכניקות ושיטות העבודה הבסיסיות כמעט שלא התשנו. גברים ונשים תפרו וייצרו כלי בית, נפחים ריקעו והלחימו, אורגים ארגו ביד - כשהם משתמשים באותן שיטות וכלים במשך עשרות שנים, דורות על גבי דורות. הבגדים והאביזרים , חומרי הבנייה, אמצעי התחבורה, אשר אנו רואים בציורים מתקופת הרנסנס, דומים להפליא לאלו שמתוארים על אגרטלים שנוצרו ביוון העתיקה. כל כך מעט השתנה במשך למעלה מאלף שנים. העובדות הללו ממחישות כמה גדול היה השינוי שהביא הקפיטליזם כאשר פרץ לבימת ההיסטוריה. עלייתה של כלכלת השוק אין ספק, אם כך שהקפיטליזם אינו מייצג את "הטבע האנושי", אלא הוא התפרצות וולקנית שקרעה את שיגרת החיים. עובדה זו מאפשרת לנו להבין את הכוחות האדירים שמנעו מהקפיטליזם להתפתח ברו בחברות הקדומות. בכל אחת ואחת מהן היו מכשולים ומגבלות שעמדו בדרכה של הכלכלה הבנויה על עקרונות זרים לחלוטין לאלו אשר היו קיימים שם. אולם בכל אחת ואחת מהן המכשול הגדול ביותר היה ההיאחזות במסורת ובשררה כאמצעים אשר ארגנו את חיי הכללה, מול הצורך להכניס במקומם את שיטת השוק החופשי. מהי שיטת השוק החופשי? בעיקרון זאת היא שיטה שבה הפעילות הכלכלית של אנשים נעשית באופן חופשי, תוך תגובה על הזדמנויות ועל משברים במשק, ולא על שיגרה ומסורת או תכתיבים של מי שנמצא בשלטון. בשיטת השוק החופשי רוב האנשים לא רק חופשיים לחפש עבודה בכל מקום שהם רוצים, הם גם יכולים להציע אותה לכל אחד. בניגוד לכך, הצמית או בעל המלאכה של ימי הביניים נולד לתוך עיסוקו ויכול לעבור לעיסוק אחר רק במאמץ רב במיוחד. בכלכלת שוק כל אחד חופשי לקנות קרקע או למכו אותה, וחווה חקלאית יכולה להפוך למרכז קניות. ברוב החברות הטרום- קפיטליסטיות האדמות לא עמדו למכירה, ממש כפי שהיום אי אפשר לקנות ולמכור מדינות או מחוזות. לבסוף, כלכלת שוק פירושה כי יש תזרים מתמיד של הון לעולם התעשייה - תזרים של חסכונות והשקעות - באמצעות בנקים וחברות פיננסיות, שבהם הלווים משלמים ריבית על הזכות להשתמש בכסף אותו הם לווים. תופעה כזאת לא היתה קיימת לפני הקפיטליזם, מלבד אולי בכמה שוקי הון קטנים שבהם חשבו המלווים בריבית השנואים. שירותי עבודה, אדמה והון, שאותם ניתן לשכור בשוק החופשי היום , נקראים "גורמי ייצור". חלק גדול מהכלכלה של היום בנוי על השאלה, כיצד מחבר המשק בין תרומתם של שלושת הגורמים הללו לייצור. היות ומדובר בשלושה גורמים חיוניים, יש להשיב על השאלה הבאה: כיצד השתמשו בשלושת גורמי הייצור הללו לפני השוק החופשי? התשובה קצת מפתיעה, אבל מלמדת אותנו לא מעט לפני הקפיטליזם לא היו גורמי ייצור. מובן שכוח עבודה, אדמות ואוצרות טבע, וכן כוחה של החברה, תמיד היו קיימים. אבל עבודה, אדמה והון לא היו מוצרים עוברים לסוחר. העבודה בוצעה בתור חלק מהחובות החברתיים של צמיתים ועבדים, של קיבלו שכר על עבודתם. הצמית אף שילם לאדונו על הזכות להשתמש באדמתו, ומעולם לא ציפה לגמול כאשר העביר חלק מהיבולים לידי האדון. האדמה נחשבה לבסיס הכוח הצבאי או המנהל האזרחי, ממש כפי שמתייחסים היום למחוז או למדינה - לא כנדל"ן שאפשר לקנות ולמכור. ההון נחשב לאוצר או לאמצעי חיוני של בעל המלאכה, ולא כסכום מופשט שיש לו ערך בשוק. הרעיון של נזילות, של זרימת הון, היה מוזר לאנשי ימי הביניים ממש כפי שהרעיון שאי אפשר למכור מניות היה נשמע לנו מוזר היום. כיצד הפכו עבודה ללא שכר, קרקע שאינה ניתנת למכירה ואוצרות פרטיים לגורמי ייצור, או לסחורות שאפשר לקנות ולמכור ממש כמו בד לבגדים או קילו חיטה? התשובה היא שמהפכה גדולה שינתה את העולם שבו שלטו המסורת וחוקי המדינה, ויצרה את יחסי השוק של העולם המודרני. תחילתה של המהפכה חלה פחות או יותר במאה ה16- הגם שניתן לגלות את שורשיה הרבה קודם לכן. התהליך הזה של שינוי, לפעמים הדרגתי ולפעמים אלים, פרם את הקשרים והמנהגים של עולם ימי הביניים האירופי יצר את חברת השוק שאנו מכירים. נוכל לגעת כאן רק ברפרוף בתהליך הארוך, הקשה ולפעמים האלים, שעברה החברה בדרך אל חברת השוק. באנגליה התהליך הזה פגע בעיקר באיכרים, שגורשו מאדמותיהם כשאדמות המרעה המשותפות הוחרמו. הצעד הזה נעשה כדי לשריין את האדמות עבוד עדרי הכבשים של בעל האדמות, שהצמר שלהן הפך לסחורה רווחית ביותר. ב-1820, לדוגמא, פינתה הדוכסית של סאת'רלנד 15 אלף איכרים משטח 794,000 האקרים, כדי לגדל עליהם 131,000 כבשים. האיכרים, שאיבדו בבת אחת את מקור פרנסתם, נדדו לערים הגדולות שם הוכרחו למכור את שרותיהם, כלומר את עבודתם, כמוצר צרכני. בצרפת השפיעה כניסת גורמיי הייצור קשה מאוד, בעיקר על בעלי הרכוש הקרקעי. במאה ה-16, כאשר הזהב של "העולם החדש" החל לזרום לאירופה, החלו המחירים לעלות והאצולה הקרקעית מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. כמו בכל דבר בימי הביניים, הרנטות והיבולים שגבו האצילים מהאיכרים היו קבועים ובלתי ניתנים לשינוי. אך המחירים בשוק לא היו קבועים. הגם שיותר ויותר תשלומים של צמיתים תורגמו לכסף (במקום כך וכך ביצים, אריגים או ימי עבודה), המחירים המשיכו לעלות כל כך מהר, שרבים מהאצילים התקשו לעמוד בהוצאות. המצב הזה יצר מעמד חדש, של אצילים שהתרוששו. ב-1530 היתה הכנסתו של האציל העשיר ביותר במחוז ז'בודן שבצרפת 5,000 ליברות בשנה. אבל בערים הגדולות חיו סוחרים שהכנסתם הגיעה ל65- אלף ליברות בשנה. התוצאה היתה שינוי ביחסי הכוחות לרעת האריסטוקרטיה, והפיכת רבים מבניה לחסרי כל. בינתיים, הסוחרים לא ביטלו את זמנם והחלו לקנות אדמות מאצילים שהתרוששו, כאשר הם לא מתייחסים לכך כאל רכוש אבות, אלא כאל מקור פונטציאלי ליצירת עוד רווח. מבט קצר על ההיסטוריה הכלכלית מעלה נקודה חשובה ביותר: גורמי הייצור, שבלעדיהם לא יכלה חברת השוק להתקיים, אינם תוצאה של חוק טבע אלא של שינויים היסטוריים, שהפרידו בין חיי החברה לחיי הכלכלה, שינויים שהפכו את אדמת האבות לנדל"ן ואת האוצרות להון. קפיטליזם הוא תוצאה של השינוי המהפכני הזה - בחוקים, בהתייחסות וביחסים החברתיים, בעוצמה שלא היתה כמותה בהיסטוריה. הצד המהפכני של הקפיטליזם נובע מהעובדה שעל מנת ליצור אותו, היה צורך להרוס את אורח החיים הפאודלי - מה שהביא אותנו להיזכר שוב באלמנט של חופש כלכלי, אשר שיחק תפקיד כל כך חשוב בהגדרת הקפיטליזם. החופש הכלכלי לא נוצר רק משום שגברים ונשים ביקשו לנער את כבלי המסורת והשלטון. ברוב המקרים השינויים נכפו עליהם, לפעמים תוך גרימת סבל רב. הפאודלים האירופאי, על אף אכזריותו ואי- הצדק שבו, תרם מידה רבה של בטחון. ככל שחיי הצמית היו קשים, הוא לפחו ידע שבימים פחות טובים תמיד יוכל להיעזר באדון. ככל שהרכס נוצל על ידי אדונו, הוא ידע שלעולם לא ייזרק מעבודתו בשל חוקי הגילדה שהגנו עליו. וככל שהאדון היה במצוקה, גם הוא ידע שהרנטות והיבולים מובטחים לו על פי חוק והוא יקבל אותם, אם מזג האוויר רק יאפשר זאת. במקומות אחרים כמו סין, הודו או יפן סיפקה גירסה מעט שונה של מסורת ושלטון תחושה דומה של ביטחון כלכלי. פריצתה של מערכת השוק - רעידת אדמה שהתרחשה במשך כמה מאות שנים ועירערה את יסודות המסורת באנגליה, צרפת וארצות השפלה - הרבה את המבנה החברתי הקיים. החופש הכלכלי של הקפיטליזם הפך לחרב פיפיות. מצד אחד, הוא היה בבחינת הישג חשוב לאותם אנשים שקודם לכן נושלו מזכותם לכונן חוזים חוקיים. עבור הסוחרים, מעמד הבורגנות העתידי, היה זה כרטיס כניסה למקום חדש בחברה. אפילו לחלק מהמעמדות העניים סיפק החופש הכלכלי הזדמנות להתרומם ממעמדם, דבר שבעבר כמעט שלא היה אפשרי. אבל לחופש הכלכלי היה גם מחיר כבד, שהתבטא בצורך להישאר על פני המים בלב סערה גדולה, אשר בה כולם נאבקים על הישרדותם. סוחרים ומובטלים רבים פשוט נעלמו לפיכך מערכת השוק גרמה להרבה אי-שקט, חוסר בטחון וסבל - ממש כפי שהביאה את הקידמה, פתחה פתח להזדמנויות חדשות ולהגשמה עצמית. בהקשר זה, של הפער בין המחיר לרווח שהביאה הכלכלה החופשית, נעוצה הבעיה שגם היום יש לה חשיבות רבה בעולם הקפיטליסטי. הטכנולוגיה משחררת מכבלים הקמה של חברת השוק סללה את הדרך לשינוי המשמעותי ביותר, האחראי ליצירת הכלכלה המודרנית: חדירת ם של המדע והטכנולוגיה למרכז הקיום היום- יומי. שימוש בטכנולוגיה אינו, כמובן תופעה מודרנית . האבנים העצומות שמהן נבנה אתר הסטונהנג' שבאגליה, השיווק והעידון אשר באמצעותם נבנו הפירמידות במצריים, החומות שבנו בני האינקה, המותאמות בצורה כל כך משולמת עד שאפילו להב ל של סכין חדה לא יכול לחדור ביו האבנים, החומה הסינית ומצפה הכוכבים של בני המאיה - כולם מצביעים על יכול האדם להזיז ממקומם עצמים כבדים ביותר, לחתוך ולשייף סלעי ענק, וגם לחשב ולפתור בעיות מתמטיות סבוכות. אכן רבות מעבודות אלה יכולות להוות אתגר גם ליכולתם של מהנדסים בני ימינו. עם זאת, ולמרות העובדה שהטכנולוגיה הטרום - קפיטליסטית השיגה הישגים מרשימים ביותר, היה לה בסיס מאוד מוגבל. כבר הצבענו על כך שהכלים הבסיסיים בהם השתמשו החקלאים ובעלי המלאכה, כמעט שלא שהתנו במשך אלף שנים. השיפורים והשינויים היו איטיים ביותר. המצאה כה פשוטה כמו רסן של סוס שמונע חיכוך, לא היתה קיימת אף בימיה הזוהרים ביותר של יוון העתיקה וגם לא בימי האימפריה הרומית. רק בימי הביניים הוחלף השור בסוס כבהמת העבודה (שינוי שייעל את העבודה בכ30- אחוז), והשתנתה השיטה המסורתית שעל פיה חולק השדה לשתי חלקות ובכל שנה עובדה רק חלקה אחת, לשיטה של חלוקת השדה לשלוש חלקות (דבר שהביא להגדלת הקרקע המעובדת בכל שנה מחצי השדה לשני-שליש). הטכנולוגיה של החברות הטרום- קפיטליסטיות מילאה את צרכיו של השליט, של אנשי הדת ושל הלוחמים. והיישום שלה בעבודה היומיומית כמעט שלא היה קיים. היו, כמובן, סיבות טובות להתעלמות מהטכנולוגיה בחיי היום- יום, שהרי התוצאה העיקרית של הכנסתה לעולם העבודה היה גידול הייצור, תוך ייעול העבודה שהושקעה בכך. אבל בחברה שנשלטה על ידי מסורת וחוקים, שבה העבודה בוצעה בעיקר על ידי צמיתים ועבדים בעלי מלאכה, לא היה כמעט שום דבר אשר יכול היה להמריץ אנשים לייעל את הייצור. רווחי הגידול בתפוקה החקלאית ממילא הגיעו לידי בעל הקרקע, ולא לידי הצמית או העבד שייצרו אותם. אבל גם אם בעל האדמה יכול היה להרוויח מגידול בתפוקה, כיצד אפשר היה לצפות ממנו לדעת זאת, או להתעסק בדברים מלוכלכים כמו זריעה או קציר? בעלי המלאכה, שלמדו את אומנותם מאחרים, היו אמורים לחלוק עם חבריהם למקצוע כל חידוש שלמדו. אבל גם אם נניח כי היו משפרים את הייצור שלהם, כיצד יכלו אנשים אלה, שהתרגלו במשך שנים למכור כמות מאוד מוגדרת של סירים, מחבתות או בגדים בשוק של הכפר, למצוא קונים לסחורה הנוספת? הרי ייצור- יתר היה בבחינת ביזבוז לפיכך, לא יכלה להתפתח טכנולוגיה בשירות הייצור בחברה הטרום קפיטליסטית, שהרי לא היה כל רווח בשינוי כזה - מה גם שכוחות חברתיים אדירים פעלו נגד כל שינוי טכנולוגי, שבו הם ראו גורם העלול לעורר אי-שקט חברתי. חברה שכל אורחות חייה היו מבוססות על חזרה על דגמי חיים קודמים, לא יכלה לתאר לעצמה עולם שבו הטכנולוגיה היצרנית נמצאת בזרימה מתמדת, ושאים כל גבולות לנכונותה לנסות דברים חדשים. כוחות מגבילים אלוה נהדפו הצידה ללא רחמים, כאשר החל להיווצר שוק חופשי שכלל עבודה, קרקעות והון. צמיתים נעקרו ממקומם והפכו לכוח עבודה הנאלץ להציע את שרותיו למכירה. בעלי קרקעות נדחפו בגסות על ידי בעלי הון. אומני גילדות ובעלי מלאכה צפו ביוזמות מסחריות שגזלו מהם את פרנסתם. תחושה חדשה של צורך ושל דחיפות נכנסה לחיי הכלכלה. מה שהיה בעבר פחות או יותר מחזור חיים קבוע, הפך למאבק קיום אכזרי. התחושה שהאינטרס הכלכלי הנכון ביותר הוא להמשיך באותה דרך בה צעד הדור הקודם, פינתה את מקומה לידיעה שהחיים הכלכליים הפכו לעניין נטול כל ביטחון, שבמקרה הגרוע אף הפכו למירוץ הישרדות נואש שבו כל אחד צריך לדאוג לעצמו. גידול בחשיבותו של השוק, על הלחצים הרבים בתוכו, שינה לחלוטין את מקומה של הטכנולוגיה, בעיקר בבתי המלאכה ובתי חרושת קטנים, שהפכו לבמה שעליה התרחשה המהפכה הקפיטליסטית. החופש החדש הכריח עכשיו את בעליהם להיאחז במשהו, ואחד המאחזים הנגישים ביותר לכל קפיטליסט שהבין את תהליכי הייצור, היה הטכנולוגיה - המצאה או שיפור טכני, שיפחיתו את ההוצאות או ישנו את המוצר ויתנו לו יתרון על פני המתחרים. בסוף המאה ה18- ותחילת המאה ה19- הצמיח הקפיטליזם שורה של יזמויות טכנולוגיות ולצידן מעמד חברתי חדש. ג'ון וילקינסון, לדוגמא, בנו של יצרן ברזל, הפך לכוח המניע של שינויים טכנולוגיים בתחום תעשיית הברזל. וילקינסון התעקש לבנות הכל מברזל - צינורות וגשרים, מפוחים וצילנדרים (שאחד מהם הפך לחלק חשוב בהמצאת מנוע הקיטור של ג'ון ואט). הוא אפילו בנה אונייה מברזל - שבהמשך הפכה לנושא להערצה. ריצ'רד ארקרייט, ספר במקצועו, התעשר בזכות המצאה (או ככל הנראה, גניבה) של מכונת טוויה והפך לבעל מטווית ענק. פיטר אוניאונס, מנהל עבודה, המציא תהליך חדש לייצור ברזל. בנג'מין האנטסמן, שען, שיפר את שיטות הייצור של הפלדה. כמה מאותם אנשים, כמו סר ג'תרו טול, חלוץ בטכנולוגיה החקלאית, היו בני המעמדות הגבוהים, אבל רוב רובם של מובילי הטכנולוגיה באו מרקע פשוט למדי. המהפכה התעשייתית דינמיקה חדשה זאת היא שנתנה דחיפה למהפכה התעשייתית, וסימנה את פתיחת הפרק הראשון בעידן שטרם הסתיים, ושבמהלכו חלו שינויים עצומים לא רק בטכניקות הייצור, אלא גם במבנה החיים כולו. הנתונים הבאים יכולים להמחיש זאת בפנינו: בין שנת 1701 ל1802-, ככל שהטכנולוגיה של טווית האריגים הלכה והשתפרה, גדל באנגליה השימוש בכותנה ב6,000- אחוז. בין 1788 ל1839-, כשתהליך ייצור הברזל הלך והתפתח קפצו מימדי הייצור של ברזל מ68,000 ל1,347,000- טונות בשנה. במשך 30 השנים שלאחר 1815 גאה ייצור הברזל בצרפת פי חמישה. גם השימוש בפחם חולל שינוי עצום. כותב ההיסטוריון הבריטי דיוויד לאנדס: "ב1870- הגיעה יכולתם של מנועי הקיטור בבריטניה ל4 מיליוני כוחות סוס, השווים לכוח העבודה שיכולים ליצור 6 מיליוני סוסים או 40 מיליוני בני אדם. כמות זו של אנשים היתה צורת למעלה מ11 מיליארד ליטר חיטה בשנה -יותר מפי שלושה מכוח הייצור של בריטניה." לא נגזים, אם כך, אם נאמר שהמהפכה התעשייתית נשענה במידה רבה על המצאתו של ואט, מנוע הקיטור. אבל גם הנתונים הללו אינם נותנים את התמונה המלאה של השפעת הטכנולוגיה על חיי היום יום. בפועל, הפכו אביזרים וכלים שונים לנפוצים ולנגישים יותר. במאה ה-17 עדיין רוב המוצרים שנחשבו היום לרגילים ביותר - היו יקרי מציאות. רכושו של איכר שנחשב לבר-מזל כלל כמה כלי בית, שולחן, ואולי גם חליפת בגדים נוספת להחלפה. בצוואתו של שקספיר הוא השאיר לאן התאווי את "המיטה שלי, השנייה בטיבה". מסמרים מברזל היו כל כך קשים להשגה, שחלוצים באמריקה נהגו לפעמים לשרוף את בתיהם רק כדי לאסוף משרידי הבית את המסמרים. ברוב אזורי סקוטלנד, בתקופתו של אדם סמית, השתמשו לפעמים במסמרים כתחליף לכסף. הטכנולוגיה יצרה נהר אדיר של מוצרי צריכה. נעליים, מעילים, נייר, שמשות על החלונות, כיסאות, אבזמים. חפצים שנחשבו ליקרי מציאות בתקופה הטרום- קפיטליסטית, שאותם יכלו לרכוש רק יחידי סגולה - הפכו לחפצי יומיום. בהדרגה איפשר הקפיטליזם ליצור מה שאנחנו קוראים "עלייה ברמת החיים" - גידול מתמיד ושיטתי בכמות, במגוון ובאיכות המוצרים שמהם נהנו חלקים גדלים והולכים של החברה. מעול לא התרחש תהליך כזה קודם לכן שינוי נוסף אשר יצרה הטכנולוגיה היה גידול עצום במימדיה של התעשייה. גידול זה נבע מהתרחבות סוגי הציוד אשר שימש לייצור התרחבות אשר היתה תוצאה של התקדמות הטכנולוגיה בייצרו של הברזל, ואחר כך ביצורה של הפלדה. כור ההיתוך הטיפוסי, אשר בו השתמשו לייצור ברזל, גדל מגובה של 3 מטרים בשנות השבעים של המאה ה-18 לגובה של 30 מטרים מאה שנים אחר כך. באותה תקופה גדלו כורי ההיתוך לייצור פלדה מכור שגודלו לא הרבה יותר מאשר כד גדול, לכורים בגודל של בית. נולי האריגה, אשר שימשו את המטוויות, הפכו ממתקנים קטנים שיכלו לעמוד בתוך בית המגורים של האורג, למטוויות ענק שעד היום מדהימות אותנו בגודלן תופעה מרשימה נוספת היתה ההתרחבות העצומה במעמד החברתי של הייצור. הטכנולוגיה החדשה היתה מעבר לכוחם של עובדי המינהלה בעסקים הקטנים. ככל שמכשירי הייצור גדלו במימדיהם, הם אף הגבירו תא קצב הייצור. כאשר הייצור הפך ממעין לנהר, היה צורך באירגון נרחב יותר כדי לשלוט בתהליך - לדאוג לזרם מתמיד של חומרי גלם, לנהל את תהליך העבודה, ולא פחות חשוב - למצוא שווקים לסחורות הגמורות התוצאה היתה גידול מתמיד במימדיו של העסק הטיפוסי, ככל שהבסיס הטכנולוגי נעשה מורכב יותר. ברבע האחרון של המאה ה-18 בית חרושת עם עשרה עובדים היה מספיק כדי לזכות בהתייחסותו של אדם סמית (שתיאר כיצד חלוקת העבודה בבית חרושת לסיכות משפרת את התפוקה). ברבע הראשון של המאה ה-19 כבר העסיקה מטוויה ממוצעת כמה מאות גברים ונשים. 50 שנה לאחר מכן היה מספר המועסקים בחברות מסילות הרכבת שווה-ערך למספר החיילים, ששירתו בצבא הממוצע של מלך בימי אדם סמית. 50 שנה לאחר מכן, בשנות ה-20' למאה ה-20, חברות תעשייתיות גדולות העסיקו מספר עובדים שהיה כמעט שווה לכמות האוכלוסיה של עיר שלמה במאה ה-18 הטכנולוגיה אף שיחקה תפקיד חשוב בשינוי טבעה של הפעילות האנושית המרכזית - עבודה. היא עשתה זאת על ידי שבירת תהליך הייצור המורכב למשימות קצרות ופשוטות, כאלה שיוכלו להיעשות בקלות, או להיעזר בפעולה מכנית. התהליך הזה נקרא חלוקת עבודה. אדם סמית הסביר, כי החלוקה הזאת היא שאחראית לגידול בכושר הייצור של העובד הממוצע חלוקת העבודה השפיעה על חיי החברה בדרכים נוספות. העבודה הפכה יותר מקוטעת, מונוטונית, מייגעת מנוכרת. הסיפוק של האדם מהעבודה שלו נפגע מאוד. בחברה הטרום קפיטליסטית, רוב רובם של האנשים ייצרו את רוב הדברים להם נזקקו, או שייצרו מוצר אותו יכלו להחליף במוצרים שהיו נחוצים להם: איכרים גידלו גידולים חקלאיים, בעלי מלאכה ייצרו בגדים, נעליים וכלי בית. אבל ככל שהעבודה הלכה והתחלקה לקטעים קטנים יותר, הפכה לעבודת ייצור של חלקים יותר ויותר קטנים בתוך הפאזל הגדול. אנשים כבר לא ארגו או טוו בגד, אלא הניעו מוט שהזין א המכונה שביצעה את הטוויה. עובד במפעל נעליים הכין את החלק הקדמי או את העקבים - עם זאת לא את כל הנעל. אף אחת מהעבודות הללו, כשלעצמה, לא יכלה לפרנס את העובד אפילו לא יום אחד. ואף אחד מהמוצרים הללו, לא יכול היה לשמש לסחר חליפין כדי לרכוש מוצר אחר, אלא אך ורק באמצעות המערכת המורכבת של השוק. הטכנולוגיה שיחררה את בני האדם מרבים מן הצרכים החומריים, אולם היא קשרה אותם למכניזם של שוק העבודה. תוצאה לא פחות חשובה היתה חשיפתם של בני אדם לשינויים ברמה אשר לא נודעה קודם. חלק מהם התקבלו ברצון, כיוון שהשינויים פתחו אופקים חדשים בחיי הכלכלה. נסיעות למרחקים, למשל, הפכו אפשריות גם להמונים שברע שחלק מהעושר הגיע אליהם, מה שגרם לזרם אדיר של מהגרים לאמריקה במאה ה19-. עם זאת, לשינויים שהביאה הטכנולוגיה היה גם צד שלילי. כוחות השוק, שיכלו באורח מיסתורי ליצור מקומות עבודה ואף לייבש אותם, הרסו מקצועות רבים, מיומנויות שנלמדו במהלך חיים שלמים, חברות שנבנו במשך דורות, תעשיות ותיקות - כל אלה יכלו להימחק במחי יד בשל הופעתם של השינויים הטכנולוגיים. המכונות נתפסו יותר ויותר כאויב, במקום כבעלות ברית. בתחילת המאה ה19- התארגנו אורגי הבדים, שהתעשייה הביתית שלהם הלכה ונהרסה בשל התחרות האכזרית עם המטוויות הגדולות, על מנת לשרוף את מבני התעשייה השנואים. הצדדים הללו של השינויים מתארים לנו רק על קצה המזלג את הדרך בה הטכנולוגיה, לצד שיטת השוק, שינתה לחלוטין את אורח החיים. המהפכה שיצר הקפיטליזם היתה עמוקה ומעוותת. הטכנולוגיה הפכה לשד שהקפיטליזם חלץ מהבקבוק, ואשר מאז אי אפשר היה להחזיר! המימד הפוליטי הטבע המטריד, המדכא והמהפכני של השוק, וגם של הטכנולוגיה גרם לתוצאה נוספת של הקפיטליזם, תוצאה אשר כדאי מאוד להתייחס אליה: אירועים פוליטיים, אשר מהווים חלק מההיסטוריה של הקפיטליזם לא פחות מאשר צמיחת השוק או הסרתם של המחסומים שמנעו כל שינוי טכנולוגי. אחד הארועים החדשים הללו היה התפתחותם של מוסדות ופרלמנטריים. נכון הוא כי מימסד פוליטי דמוקרטי הקדים בהרבה את הקפיטליזם, כפי שמוכיחה ההיסטוריה של אתונה העתיקה או השיטה הפרלמנטרית האיסלנדית של ימי הביניים. עם זאת, היווצרותו של מעמד הסוחרים קשורה קשר הדוק במאבק נגד זכויות יתר והמימסד הפאודלי של אירופה. התנועה ההיסטורית, שבסופו של דבר הזיזה הצידה את הכלכלה הטרום-קפיטליסטית, הזיזה גם את הסדר הפוליטי הקודם. בצד צמיחתה של כלכלת השוק, אנו מוצאים היווצרות של דרכים פוליטיות פתוחות יותר. עם זאת, אל לנו להתפתות להנחה שהקפיטליזם מהווה ערובה כלשהי לקיומו של חופש פוליטי. כבר ראינו עמים רבים שהכלכלה שלהם היתה קפיטליסטית, כמו גרמניה שלפני היטלר, שהביאו להקמתו של משטר טוטליטארי. ראינו גם עמים אחרים, כמו לדוגמא השוודים, אשר הקימו מעין קפיטליזם סוציאליסטי, וזאת מבלי לפגוע בחופש הדמוקרטי. יתרה מזאת, המשטרים הדמוקרטיים בימיו הראשונים של הקפיטליזם העניקו זכויות אזרח מוגבלות ביותר. אדם סמית, לדוגמא, אשר נהנה מרמת חיים גבוהה יחסית במאה ה-18, לא נחשב לבעל רכוש מספיק כדי לקבל זכות הצבעה. מה שנכון הוא, כי חופש פוליטי לא התקיים כלל או בצורה מוגבלת מאוד, בקרב משטרים קומוניסטיים שהחליטו לחסל לחלוטין את שיטת השוק. העובדה הזאת מצביעה על כך, הגם שהדבר לא הוכח, כי קיים קשר כלשהו בין זכויות דמוקרטיות כפי שאנו מכירים אותן לבין חברה פתוחה של חוזים כלכליים - בין אם היא קפיטליסטית במוצהר ובין אם לאו. בשל החופש הכלכלי שעליו התבססה שיטת השוק משחר הקיום שלה, הפילוסופיה הבסיסית של הקפיטליזם מימי אדם סמית והלאה היתה של "laissez-faire" - הנח ואל תתערב. ככל שנלמד את הכלכלה יותר לעומק, נוכל להבחין בהתפתחות הרעיון - לתת לכוחות השוק לפעול כרצונם - וכן לבחון מה קרה לאותה שיטה, הן כאשר היא נעזבה לנפשה והן כאשר זה לא נעשה. בשלב הזה לא נוכל עדיין לסכם את הוויכוח הזה, אבל די אם נאמר שאם הקפיטליזם העלה נימוקים רבי- חשיבות בעד הנהגתו של עקרון "הנח לעשות" (ליברליזם), הוא העלה נימוקים לא פחות חשובים בעד התערבות בכלכלה. אותן זכויות דמוקרטיות ושוויון פוליטי אשר התחזקו בזכות הקפיטליזם, הפכו לכוחות רבי-עוצמה, שביקשו לעצב או לשנות את האופן בו פעלה שיטת השוק. ואכן, מספר שנים לאחר תקופתו של אדם סמית, העיקרון שיש להניח לשוק לפעול ללא הפרעה כבר הופר באנגליה על ידי חוק בתי החרושת מ-1833, שיצר מערכת פיקוח למניעת ניצול ילדים ונשים בעבודה. בימינו, השאיפה הפוליטית לתקן את הנזקים של עקרון ה"לסי פר" הוא שעומד מאחורי הקמת מערכות כמו הביטוח הלאומי, המספק רשת הגנה נגד כוחות השוק, או הקמת מפלגות וגופים למען איכות הסביבה, אשר מגבילים את פעילותו של השוק באזורים מסויימים. כבר בראשיתו אופיין הקפיטליזם במתח רב בין עקרון "הנח לעשות" לבין ההתערבות - כאשר העקרון הראשון מייצג את הדחף הכלכלי, ואילו ההתערבות מייצגת את האוריינטציה הפוליטית- דמוקרטית. המתח הזה נמשך גם היום, והוא לאמיתו של דבר חלק מהותי מאופיה של השיטה הקפיטליסטית. |