|
|
|
כלכלה פוליטית על מדע הכלכלה:
היסטוריה:
ניתוחים של הכלכלה:
צריכה:
צמיחה:
נושאים נוספים:
חלופות:
דוגמאות וכיוונים:
נושאים קרובים:
|
רמי קפלן
"ואף על פי כן, נוע תנוע!" לפני 400 שנה שלחה הכנסיה הקתולית את האינקוויזיציה הקדושה אל גלילאו, כדי לשנות את דעתו בכל הנוגע למערכת היחסים בין כדור הארץ והשמש. אחרי 18 ימים מתישים של חקירה הסכים גלילאו להודות בפומבי שהרהורי הכפירה ההליו-צנטריים שלו, בטעות יסודם, והבטיח לא לערער יותר על פרשנותה של הכנסייה לכתבי הקודש. השמרנים ניצחו בקרב הספציפי הזה, אולם דווקא האמירה האמיצה המיוחסת לגלילאו "ואף על פי כן, נוע תנוע!" בישרה את התוצאות המהפכניות של המלחמה כולה. מאז גלילאו פינתה הדת בהדרגה את מקומה המסורתי כמערכת ארגון הידע ההגמונית, למדע. מדוע חששה כל כך הכנסיה מגלילאו? מדוע השתמשה בכוח על מנת לדכא את הקידמה המדעית? התשובה לכך היא כמובן פוליטית. לכנסייה היה שמור מקום מרכזי בסדר הפוליטי של ימי הביניים באירופה, מקום שזיכה את אנשיה במעמד רם ובטובות הנאה. היא היתה אחראית בעידן זה על הנחלת כלל תפיסת עולמו של האדם - הפיסיקלית, האסתטית והמוסרית - באופן שמציג את הסדר החברתי הקיים כהכרחי וברור מאליו. הדרך שבה אורגן אז הידע, סכמות המחשבה והפרקטיקות הרוחניות הנהוגות, ניתבו את כלל האנשים לתפוס את החברה בה הם חיים כאילו היא תוצר לכיד של השכל הישר בהתגלמותו, וכך הבטיחו הסכנה וציות. אותה חברה כידוע, הכילה שכבה דקה ושלטת של אצילים מתוקף 'בחירת האל', ושכבה עבה מאד של צמיתים, שייעודם לפי מערכת המשמעות הזאת, התמצה בחובה המקודשת לעבד את האדמה ולהוציא ממנה מעט לחם עבור עצמם, והרבה ממנו עבור אדוניהם. גם מוסדות הכהונה זכו בנתח 'הגון' מהעודף שיוצר, בתמורה כאמור, לתפקידם הפוליטי כמעצבי תודעה. גלילאו סיכן את הכנסיה משום שגרם לקצר בתמונת העולם - ב'מטריקס' - הקיימת. הכרזתו הסמכותית על כך שהעולם לא נמצא במרכז היקום, שהתבססה על סוג חדש של היגיון, היתה בגדר קריאת תיגר על כתבי הקודש שמשמעויותיה חרגו הרבה מעבר לתחום האסטרונומיה. היה זה ערעור על צורת ההגיון השלטת, ולפיכך גם על עצם מבנה יחסי הכוח בחברה, שהיה מושתת על היגיון זה. עבור האצולה והכנסיה - הנהנות העיקריות מהשתררותה של תפיסת העולם המסורתית - היה מדובר אם כך באתגר פוליטי, ולא סתם בפלפול תאורטי בלתי מזיק. ככוח שמרני ב-1616, הכנסייה, שלא היתה מוכנה לוותר בשום פנים ואופן על הצדקת קיומה ומקור כוחה, נלחמה בעליית המדע בכל דרך אפשרית - החל בהטלת צנזורה וכלה בהעלאתם של אנשים על המוקד. מבחינתה, השאלה אם גילויי המדע החדש מסייעים לחשיפת האמת אודות המציאות לא היתה רלוונטית, ולכן גם מעולם לא נבחנה ברצינות. עמדת הכוח לא איפשרה בחינה כזאת. טבעו של הכוח שהוא ממכר את בעליו, מסלף את כושר השיפוט שלו, וחוסם אותו בפני ביקורת וצורות חשיבה אלטרנטיביות. 'ואף על פי כן, נוח תנוח!' אותה אומה שממנה יצא גלילאו הצמיחה גם את הכלכלן האיטלקי פיירו סרפה. ב-1960 פירסם סרפה ספר קצר שבו הציג אלמנט ביקורתי פרי פיתוחו, שכוון כנגד אחד מעמודי התווך של התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית. האסכולה הנאו-קלאסית בכלכלה, על זרמיה השונים, זוכה מאז סוף המאה ה-19' ועד היום להגמוניה מוחלטת במדע הכלכלה המערבי, ובכך היא מזכירה את המונופול שהיה לכנסייה הקתולית על תפיסת העולם הכוללת בימי הביניים. להגיד בימינו 'כלכלה' זה בעצם להגיד 'כלכלה נאו-קלאסית' . האקדמיה, התקשורת וקובעי המדיניות הכלכלית במערב, מדברים כולם בשפה נאו-קלאסית. המונחים הכלכליים המשמשים אותנו יום יום, המידע הכלכלי שאוספת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הז'ארגון של מדורי הכלכלה בעיתונים - כולם לקוחים מהתאוריה הנאו-קלאסית או מוגדרים על פיה. זווית תאורטית אחרת להשקיף ממנה על המציאות הכלכלית, כלי עבודה חלופיים - אמנם קיימים בספרות - אך אינם נלמדים באוניברסיטאות ולפיכך כמעט שאינם נגישים, באופן שאין לו אח ורע בשום דיסציפלינה אחרת במדעי החברה והרוח. סטודנט לכלכלה יכול לסיים בישראל תואר ראשון, שני ואף שלישי מבלי שיתברר לו שכל מה שנודע לו אי פעם על כלכלה, נודע לו רק מבעד למשקפיים של תאורית-על אחת מתוך כמה . ככלל, סטודנטים לכלכלה לא מודעים לכך שלתאוריות שהם לומדים יש הקשר היסטורי, מאחר שבאופן ייחודי בפקולטות לכלכלה, תולדות מקצוע הכלכלה כמעט שאינם נלמדים. כתוצאה מכך נתפסות לא פעם התאוריות הנאו-קלאסיות אצל הכלכלנים כאילו הן תאור אובייקטיבי של המציאות עצמה, ולא כפי שתאוריות הינן באמת: הפשטות גסות וברות חלוף של מציאות אינסופית במורכבותה, כפופות למגבלות של שפה ולהקשר ההיסטורי והחברתי של פיתוחן. כיוון שתאוריות מתחרות אינן חלק מהשיח, לא בעשייה של ההווה ואף לא בשיעור היסטוריה, לא נחשפים הסטודנטים למעשה אף פעם לביקורת חיצונית על כלי העבודה הבסיסיים שלהם, ואף אין הם מסוגלים להניח שביקורת כזאת תיתכן. כפי שאמר אברהם מסלאו: אם כלי העבודה היחידי שאתה מכיר הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר. שימור בלעדיותם של כלי העבודה הנאו-קלאסיים בניתוח הכלכלי, שומר את התאוריה בתוך שדה מוגבל מאד של מחשבה והתפלמסות. הביקורת של פיירו סרפה כוונה כנגד אחד מהמודלים הבסיסיים של התאוריה הנאו-קלאסית, כלי בסיסי כל כך, עד שכמעט אין מתעסקים בו יותר: מודל 'חלוקת העושר על פי תפוקה שולית' (Marginal Productivity Theory of Distribution) של ג'והן בייטס קלארק. המודל שהתפרסם ב-1899, התיימר להראות מדוע מביאה כלכלת שוק חופשי לחלוקה הוגנת של העושר, ביחס ישר לתרומה של כל פרט ופרט לתהליך הייצור. המודל של קלארק המשיך את המסורת שייסדו ראשוני הכלכלנים הנאו-קלאסיים, 30 שנה לפניו, של הניתוח השולי או מרג'ינליסטי (מהמילה Margins) בכלכלה. הניתוח השולי שם דגש על היחידה השולית, כלומר על היחידה האחרונה מתוך שורה של יחידות זהות, שמושקעות בתהליך ייצור, נצרכות, מוחלפות וכו'. בניתוח השולי, נהוג לחשוב שהתרומה השולית של גורמי ייצור לתהליך הייצור, או של התועלת שיש במוצרים שונים עבור פרטים, פוחתת ככל שמדובר ביותר יחידות. למשל, אם תהליך ייצור כלשהו זקוק לפועלים, התפוקה של הפועל ה-101 תהיה קטנה מהתפוקה של הפועל ה-100; וזו תהיה קטנה משל הפועל ה-99. כלומר התפוקה של הפועל השולי (הפועל האחרון בשורת הפועלים) הולכת וקטנה ככל שמוסיפים פועלים. לא נתעכב על השאלה אם במציאות התפוקה השולית אכן פוחתת ואם בכלל אפשר לבחון כך תהליכי ייצור, נגיד רק שזו הנחת מוצא של הכלכלה הנאו-קלאסית, הנחה אחת מיני רבות, שכל אחת מהן זכתה להרבה מאד ביקורת מצד תאוריות מתחרות. המודל של קלארק הסתמך על עקרון התפוקה השולית הפוחתת של גורמי ייצור, כדי להראות שכל גורם ייצור נרכש במחיר התרומה השולית של בני סוגו לתהליך הייצור. כלומר, אם בתהליך ייצור מסויים צריך שני סוגים של גורמי ייצור: פועלים ומוצרי הון (מוצרי הון הם קרקע, מכונות, מחשבים וכו' - תרומתם של בעלי ההון לייצור); והתרומה השולית של הפועלים (כלומר תרומת הפועל האחרון) היא A והתרומה השולית של מוצרי ההון היא B; אז שכרו של כל פועל יהיה A והריבית שתשולם עבור כל יחידת הון תהיה B. מסקנה: התמורה שמקבל כל גורם ייצור - עובדים ובעלי הון - שקולה לתרומה שלו לתהליך הייצור, ומכאן עולה כי השוק החופשי מספק מעצמו קריטריון אובייקטיבי וצודק לחלוקת עושר, שאיננו תלוי במוסדות חברתיים או בשיקולים פוליטיים. כל אחד פשוט מקבל לפי תרומתו. כדי להבין טוב יותר מה עומד מאחורי המודל של קלארק, חשוב להיזכר בהקשר ההיסטורי שבו פעל ככלכלן נאו-קלאסי במפנה המאות. בתקופה זו התנהל מאבק מעמדי ער, ורעיונות סוציאליסטיים רדיקליים, שהיו אז בשיא כוחם, השפיעו על מיליוני בני אדם עד כדי סכנה אמיתית ליציבותו של המשטר הקיים. המאה ה-19 היתה מצד אחד המאה של התבססות הקפיטליזם כשיטה כלכלית נפוצה, ומצד שני, ולא בלי קשר, מאה של ניצול ודיכוי מעמד הפועלים בנוסח סיפורי צ'ארלס דיקנס. במפעלי התעשייה הועסקו גברים, נשים וילדים בתנאים גרועים מתנאי עבדות, באין חוקים סוציאליים שיגנו עליהם. יום העבודה היה יכול להמשך 15 או 16 שעות, לאורך כל השבוע, עם הפסקות מינימליות, ללא זכות התארגנות ושביתה, ותמורת שכר רעב. כתוצאה מכך, נקלטה היטב קריאתן של המפלגות הסוציאליסטיות למעמד הפועלים להתקומם "כי כל שהוא עלול לאבד הם כבליו", והן התחזקו במהירות. מצידו השני של המתרס, ניצבו האינטרסים של בעלי ההון. עבור בעל המפעל התקוממות הפועלים היא צרה צרורה. ככל שמוטלים סייגים קשים יותר על אורך יום העבודה, גיל העובדים, אורך ההפסקות, מספר ימי החופש בשבוע וכו', קטן התוצר שהמפעל מסוגל להפיק בתקופת זמן נתונה; וככל שהשכר גדל, קטן חלקו של הבעלים מתוך ההכנסות, כלומר מצטמצמים רווחיו. ניגוד האינטרסים שבין מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון עיצב יותר מכל גורם אחר את הפוליטיקה של התקופה ההיא, ורשמיו נחרטו בברור בכל תחומי הידע והתרבות. בתחומי המדע השונים, ובייחוד במדעי החברה והרוח, נחלקו המלומדים למחנות יריבים, כל אחד בהתאם לנטייתו הפוליטית. האסכולה הנאו-קלאסית בכלכלה, עליה נמנה גם קלארק, הפיקה תאוריות שהצדיקו את השיטה הכלכלית השלטת של השוק החופשי. כפי שמדגים יפה המודל של קלארק, עיקר עיסוקה בשנים האלה - שנות היווסדותה - היה להשיב לסוציאליסטים שטענו שהכלכלה חופשית רק לכאורה, ובעצם היא מסווה לטכניקה משוכללת במיוחד של ניצול. המודל של קלארק, באורח אופייני לאסכולה, מציג את חלוקת העושר במסגרת השוק החופשי כחלוקה צודקת: אם הפועל מקבל שכר רעב ובעל ההון מרוויח מיליונים, הרי שזה רק בגלל שתרומתו של הפועל לתהליך הייצור מזערית ותרומתו של בעל ההון עצומה. המודל מתיימר להוכיח זאת. ואם זה מוכח, אז על מה התלונות? באופן כללי, וכפי שיתגלה בהמשך, מציירת התאוריה הנאו-קלאסית את ההוויה של הקפיטליזם כתמונה של הרמוניה חברתית, רווחית ומועילה לכולם. אותו ניגוד אינטרסים בין ההון לעבודה, שהוזכר פה בקצרה, מוכחש בתאוריה הנאו-קלאסית באותות ובמופתים. בהמשך נציץ גם בכלכלה הקלאסית, אמה הורתה של הכלכלה הנאו-קלאסית, ונופתע אולי לגלות ששם דווקא הונחה הקונפליקטואליות המעמדית בגלוי על השולחן, כחלק בלתי נפרד מניתוח המציאות הכלכלית. רק מאוחר יותר, כאשר ההכרה בקונפליקט הפכה למסוכנת מבחינה פוליטית, הכתבים הישנים נגנזו ופינו את מקומם לכתבים חדשים, מטוהרים מחומר מסוכן. הביקורת של סרפה לא היתה הביקורת הראשונה על תאוריית חלוקת העושר של קלארק. השאלה שצצה עוד הרבה קודם לגבי המודל הזה, היתה כיצד ניתן למדוד את התפוקה השולית של הון? הרי לא ניתן לחלק את מוצרי ההון המשמשים בתהליך ייצור ליחידות בדידות וזהות. אם במפעל מסויים מועסקים שטח קרקע, סככת פח, שני מכבשים, שלוש מחרטות, 5 מברגים ומפתח שוודי, כיצד ניתן לקבוע מהי התרומה השולית של ההון לתהליך הייצור? מה מבין כל אלה הוא היחידה האחרונה שאת תרומתה צריך לבדוק, כדי לחשב את ההחזר הכספי שצריך לקבל בעל ההון? האם היה במציאות אי פעם מנהל שידע לחשב את תרומתו השולית של ההון לתהליך הייצור שעליו הופקד? למרות שלשאלות הבסיסיות האלה מעולם לא נמצאה תשובה מספקת, זה מעולם לא הפריע לכלכלה הנאו-קלאסית לאמץ את התאוריה של קלארק, כאחד מעמודי התווך המרכזיים שלה. זה היה הרקע להופעתו של סרפה. סרפה הציב בפני המודל של קלארק אלמנט תאורטי, מין פרדוקס, שקיבל את הכינוי "החילוף הכפול" (Reswitching). מי שמקבל את המודל של קלארק חייב להסכים שככל שעולה מחירו של גורם ייצור מסויים, יגיבו היצרנים - המבקשים תמיד למקסם את רווחיהם - במעבר לשיטות ייצור שדורשות כמויות קטנות יותר מגורם ייצור זה. אם למשל עולה השכר, שהוא המחיר המשולם בעבור עבודה, ימירו בעלי העסקים את תהליכי הייצור הנוכחיים שלהם, בתהליכים דלים יותר בעבודה, ועתירים יותר בגורם הייצור 'הון'. אם לחילופין תעלה הריבית, שהיא מחירו של ההון, כיוון ההמרה יתהפך, ותוגדל עתירות העבודה בתהליכי הייצור על חשבון ההון. התאוריה לא סובלת חריגים לכלל זה. במציאת חריג שכזה היה טמון עוקץ ביקורתו של סרפה. הוא תיאר שני תהליכי ייצור, בעלי הרכבים שונים, בכמות ובעיתוי, של עבודה ושל הון - והצליח להראות שהחלפת התהליכים האחד בשני, כאשר אחד מגורמי הייצור מתייקר, איננה נענית לצו המונוטוניות. למשל, אם עולה הריבית מעבר לנקודה מסויימת, משתלם להחליף את תהליך הייצור א' בתהליך ייצור ב', שהוא לכאורה עתיר עבודה יותר. אך אם הריבית ממשיכה לעלות עוד, עד מעל לנקודה מסויימת שנייה, נוצר מצב בו מבנה ההוצאות מתהפך, ומשתלם לחזור ולייצר בתהליך א'; כלומר בניגוד למה שאפשרי לפי התאוריה, מתרחש "חילוף כפול" בין שיטות הייצור. פירושו של הדבר הוא, כפי שציין סרפה עצמו, שלא ניתן למדוד כמויות של הון בדרך שאינה תלויה בחלוקת העושר ובמחירים. כלומר בניגוד למה שאמר קלארק, חלוקת ההכנסות איננה תוצאה של שיעור 'תרומה' בר מדידה כלשהו, כי מדידה כזאת איננה אפשרית אפילו לא מבחינה לוגית; ומכאן, שהמודל של קלארק הוא לא יותר מפיקציה חסרת משמעות! במגבלות ההיקף והעומק המוקצבים לנו פה, קשה להעביר את מלוא המשמעות של הגילוי הזה: "החילוף הכפול" הוא סתירה לוגית מהותית באחד מקודשי הקודשים של התאוריה הנאו-קלאסית, שקשה מאד להפריז בערכה התאורטי. ואכן, גדולי הכלכלנים של התקופה, ובראשם פול סמואלסון הנודע, נחלצו להגן על התורה מפני התקפתו של סרפה, אך מכיוון שהיא היתה ערוכה היטב, הם העלו חרס בידם. 60 שנה קודם לכן השלים גוטלוב פרגה, המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני, את מפעלו הגדול - ביסוס כל המתמטיקה על הלוגיקה. כאשר הכרך השני של הספר עמד לראות אור בדפוס, הונח על שולחנו פרדוקס שפותח אז על ידי מתמטיקאי אחר, ברטרנד ראסל. היה די בפרדוקס הקצר כדי למוטט באחת את האושיות הלוגיים של מפעלו של פרגה. לאחר כמה נסיונות להציל את עבודתו, התייאש פרגה, ונטש אותה. תגובת הכלכלנים ל'פרדוקס' של סרפה היתה שונה לגמרי. רובם העדיפו לעצום עיניים, לקחת אוויר ולחכות עד שכל העניין ישכח. פול סמואלסון, 'גדול כלכלני התקופה', פירסם ב-1962 מאמר שכותרתו: "מעשייה וראליזם בתאוריית ההון: פונקציית הייצור התחליפית". בתוך המאמר הוא כינה את המודל של קלארק: "סיפור הפיות (Fairy tale) הנאו-קלאסי של ג'יי. בי. קלארק". טיעונו היה שתאוריית ההון והייצור הנאו-קלאסית איננה אמת מדעית אלא משל (Parable) שיכול להעיד על אמיתות. הוא הודה במאמר שלא ניתן להגן על תפיסת ההון של קלארק בכלים לוגיים או אמפיריים, אך עם זאת, צריך להסתכל על תפיסה זו כעל מעשייה שימושית שיכולה "להדגים את האמת". בייקון, גלילאו, דקארט ואבות אחרים של המדע, התהפכו בקברם גם כאשר פרגוסון, כלכלן מוביל נוסף, הסכים עם סמואלסון וכתב: "... מסורת של כלכלנים רבים מספור, פיתחה את הגירסא המודרנית של התאוריה הנאו-קלאסית הפשוטה - 'סיפור הפיות הנאו-קלאסי של ג'יי. בי. קלארק'. כמובן שגירסאות משוכללות של התאוריה עשויות להתגבש. אך הגירסא הפשוטה מספקת את המשלים הפשוטים שעל פיהם אנו מבססים הרבה מהבנתנו את עולם הכלכלה האמיתי. משלים אלה מספקים לנו את הקשר בין ספירת הייצור והשוק ומבססות את כל תאוריית המחירים המיקרו-כלכלית, שהיא כמובן, לב ליבה של התאוריה הנאו-קלאסית" הדברים האלה לקוחים מתוך ספרו המקיף והמרכזי של פרגוסון "התאוריה הנאו-קלאסית של הייצור וחלוקת העושר", שפורסם ב-1969. בהקדמה לספר הוא כתב: "לסמוך על התאוריה הנאו-קלאסית זה עניין של אמונה. לי אישית יש אמונה; אבל כרגע הדרך הטובה ביותר שיש לי כדי לשכנע אחרים, היא משקל סמכותו של סמואלסון" ג'ואן רובינסון, כלכלנית ביקורתית מובילה באותה התקופה, סיכמה את סקירתה על סיפרו של פרגוסון: "אין ספק שדבקותו של פרופסור פרגוסון בתאוריית "ההון" תשמש תשתית עבור דור חדש של סטודנטים לגיבושם של טיעונים אלגנטיים לכאורה המבוססים על מושגים שאין הם מסוגלים להגדיר, ותסייע לאקונומטריקאים בחיפוש אחר תשובות לשאלות שאי אפשר לשאול. לביקורת לא יכולה להיות פה השפעה. כפי שהוא עצמו אומר, זה עניין של אמונה" כך סיכמה רובינסון את המעבר המוצהר (באופן זמני) של הכלכלה הנאו-קלאסית לתחום התאולוגיה, כלומר לפרקטיקה של ידע שאיננה מעוניינת להעמיד לבחינה את הנחות היסוד שלה; עיסוק רוחני שבו השתכללות ההגיון והידע איננה מסוגלת לשנות את ה"האמונה" הדוגמטית באמיתותם של "כתבי קודש" קאנוניים. למעשה, יותר מכל דבר אחר, זוהי עדות לעדיפות העוצמה הנוכחית של כוחות הבלימה והשימור בחברה. אפשר היה לתהות כיצד אנשי מדע מהוללים כמו סמואלסון מוכנים לחלל כך את קדושת המדע; אולם בבחינה מפוקחת, אין זה מפליא במיוחד. הארוע שתואר פה לא גרע דבר ממעמדו של סמואלסון בממסד הכלכלי, כי מה שמגדיר את המעמד הזה היא לא הקירבה לאמת המדעית, אלא המיקום ברשת הכוח הפוליטית. אם סמואלסון היה מקבל את הביקורת של סרפה, ונוטש את התאוריה הנאו-קלאסית, דווקא אז היה מאבד ממעמדו, וכוהן נאמן יותר היה תופס את מקומו. זהו מחיר שכמעט איש אינו מוכן לשלם. החלופה המקובלת יותר היא רציונליזציה בכל מחיר, לעיתים קרובות בלתי מודעת לעצמה, של דרך הפעולה שמבטיחה הישרדות. זו הנקודה בה מגלה הכוח את פניו כמעצבו האמיתי של הידע. בהיפוך למה שנהוג לחשוב, הכוח הוא שמכתיב את המסקנה הפוליטית המבוקשת, ובכפוף לכך, תרים אנשי המדע אחר התאוריה שתניב אותה. הכוח הרי קובע מה יתפרסם, מה יעורר דיון ציבורי, אילו תפיסות יקודמו, אילו מחקרים ימומנו ובאילו נושאים העיסוק ידעך מחוסר עניין עד לשיכחה מוחלטת. אם לבורגנות - הכוח הפוליטי שנטל את ההגמוניה מאצולת ימי הביניים - לא היה אינטרס בתגליות של גלילאו, ובמדע בכלל כצורת ארגון הידע, אפשר שעד היום היינו חושבים שהשמש מקיפה את הארץ. במה שנוגע לכלכלה, אין מדובר בתרגיל היפותטי של "מה היה אילו?"; אם תשאלו כלכלן בן ימינו מה אומר לו השם פיירו סרפה, רוב הסיכויים שיגיד שלא שמע עליו מעולם, שהוא לא מכיר שום בעיה בתאוריית החלוקה על פי תפוקה שולית, וודאי שלא שמע על כך שמדע הכלכלה מבוסס על אמונה. כלומר שבפאראפרזה על גלילאו: "אף על פי כן, נוח תנוח!". "היד הנעלמה" והמחיר שלה - הכלכלה הפוליטית הקלאסית נהוג למקם את הולדת התאוריה הכלכלית המודרנית ב-1776, שנת פרסום ספרו של אדם סמית', המכונה בקיצור "עושר האומות" (The Wealth of Nations). התאוריה של סמית', שהוא גם מייסד האסכולה הקלאסית בכלכלה הפוליטית (כך נקרא אז המדע), הלמה את השינויים העמוקים שהתחוללו באותה העת בכלכלת אנגליה וסקוטלנד, הידועים בשמם "המהפכה התעשייתית". מהפכה זו השלימה תהליך בן כמה מאות שנים, של המרת השיטה הפאודלית של הארגון החברתי בשיטה הקפיטליסטית: בתי חרושת, מנועי קיטור, בורגנות ומעמד פועלים, עיור מאסיבי וחלוקת עבודה משוכללת - המונעים בכוח היוזמה הפרטית והשאיפה להתעשרות, החליפו את עבודת האדמה, את האצילים והאריסים, את בעלי המלאכה והשוליות, ואת חיי הניתוק השלווים של תושבי הכפר, הנוהגים לספק את רוב צרכיהם בעצמם (חלוקת עבודה פשוטה), ומקיימים כך את רצונו של האל. סמית' התרשם מהקידמה הכלכלית והתרבותית העצומה שהביאה איתה התעשייה, ולפיכך החליט שהגיע הזמן לערוך מחדש "חקירה בטבעו של עושר האומות ובסיבותיו" (זהו שמו המלא של ספרו). מסקנתו המרכזית היתה שהדרך היעילה ביותר עבור אומה להתעשר היא שחרור מירבי של כוחות היוזמה הפרטית; אמנם כל יחיד פועל לפי שיטה זו מכח שאיפותיו האנוכיות, אולם "יד נעלמה" מבטיחה באופן ספונטאני שסך כל הפעולות האנוכיות, ויחסי הגומלין ביניהן, יסתכמו בהגדלת הרווחה הכלל-חברתית. לפיכך יש להקטין את המעורבות הממשלתית בכלכלה למינימום, ולשחרר את כוחות השוק לחופשי. אותה ברייה מטאפיסית שאפשרה את המהלך המשחרר - ה"יד הנעלמה" - שיוחסה על ידי סמית' להשגחה העליונה, איפשרה לו לבצע מבחינה לוגית את הקפיצה הנחשונית המגשרת בין האינטרסים הצרים והאינטרס הכללי - שני מושגים שחיים בדרך כלל בסתירה. מעניין הוא, שמיתוס "היד הנעלמה" ממשיך לשלוט בכיפה גם הרבה אחרי התנערותם של אנשי המדע מאלוהים, וחרף החבטות הרבות שספג. מכל מקום, קשה להתווכח על כך שבשעתו, סמית' היה נציגם של כוחות הקידמה בחברה. כמו גלילאו, הוא היה בין מעצבי הרציונל של המעמד הבורגני העולה, וככזה, הגותו השתלבה במחלוקת הפוליטית של זמנו, ושמשה נשק בידי הבורגנות במאבק נגד גורמים ראקציוניים, בעיקר בעלי הקרקעות. אלה מצידם ניסו לשמר את מעמדם על ידי בלימה של ההתפתחות התעשייתית והמסחרית, אולם כוחם התמעט בהדרגה, וסופם שנעלמו מן העולם. למה התכוון סמית' כאשר דן בעושר האומה וברווחתה החברתית? 200 שנה אחרי עלינו להיזהר מהוצאת המושגים האלה מהקשרם ההיסטורי, כלומר מההקשר שהיה להם בתקופתו של סמית'. החל בתקופה מאוחרת יותר, התרגל המערב לתפוס את רווחת החברה כרווחת כלל בני האדם המרכיבים אותה. תופעות כמו עוני, חוסר השכלה, אי שוויון הזדמנויות או ניצול בוטה, שמהן נפגעות שכבות אוכלוסיה מסויימות, נתפסות כיום מנקודת ראותו של האתוס החברתי כתופעה שלילית, וככלל, מעוררות אצל הבריות אמפטיה ורגשי מחאה. לא היה זה המצב בתקופתו של סמית'. הקיטוב המעמדי העמוק, שמקורו בהבחנה בין אצילים לבין פשוטי העם, בין אנשים נעלים ובין חלאת המין האנושי (Scum of the earth), עבר בתורשה לחברה התעשייתית המתהווה, והיה טבוע בהשקפת העולם של המעמדות הגבוהים ושל ההוגים שפעלו מתוכם. הרעיון כי פשוטי העם הנקלים אינם ראויים להנות מהעושר החברתי, וכי כל תכליתם היא לשמש כלי בשירות החלק ה"תרבותי" של החברה, היה רעיון מקובל באותה תקופה. תומס מלתוס, כלכלן-פוליטי מרכזי בתחילת המאה ה-19', הציג את "תאוריית האוכלוסיה" המפורסמת שלו, שבה טען כי אם לא תצומצם משכורתם של המעמדות הנמוכים למינימום שבמינימום, הם עלולים להתרבות עד כדי איום למקורות המזון של החברה כולה. בין השאר הוא הציע לשכן את העניים באזורים צפופים, או בקירבת מים עומדים, ולמנוע מהם חינוך להגיינה, על מנת לעודד התפרצות של מגפות, שאת אספקת התרופות לביעורן הוא הציע למנוע. העובדה כי תאוריה זו התקבלה ברצינות רבה בחברה הגבוהה של אנגליה, יש בה כדי להעיד על רוח התקופה, ועל האתוס החברתי שנהג בה. הגותו של אדם סמית', שהיה גם פילוסוף של המוסר, היתה אמנם מעודנת בהרבה מזו של מלתוס, ומלאה בחזון, אולם לא הצליחה להתעלות לחלוטין מעל לנורמות המקובלות בתקופתה. לפיכך היה יכול סמית' לדבר באותה הנשימה על רווחה חברתית אך גם על מעמד נמוך שנידון לשלם מחיר כבד בעבורה. על פי התאוריה הכלכלית-פוליטית של סמית' נתפסה העבודה כמקור כל ערך החליפין (כלומר הערך הכספי, המחיר) של הסחורות. אלא שרובו של הערך הזה לא הגיע לידי מי שהפיק אותו - העובדים, אלא נוכס על ידי מעמד קטן שהשיג שליטה בלעדית על אמצעי הייצור, מעמד בעלי הקרקעות וההון. מה שאיפשר את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור היא זכות הקניין, שההגנה עליה היא תכליתו העיקרית של הממשל. כלומר, טען סמית', הממשל מיועד "להגן על העשירים כנגד העניים, או על אלה שיש להם קניין כנגד אלה שאין להם". קיים ניגוד אינטרסים מובנה בין המעמדות השונים, הבא לידי ביטוי בגובה שכר העבודה: "העובדים רוצים לקבל יותר, ממש כשם שהאדונים (Masters) מבקשים לתת פחות ככל האפשר. שני הצדדים צריכים להתאחד על מנת לכפות את רצונם על הצד השני". במאבק הזה, ציין סמית', זוכים בעלי הרכוש לעדיפות קבועה ומכרעת, מכמה סיבות: קל להם יותר להתארגן, עושרם מספק להם אורך נשימה כלכלי שאין לעובדים, וביכולתם לתמרן את דעת הקהל ולשלוט בה. מלבד כל אלה כאמור, הממשל הוא עושה דברם; בסוף המאה ה-18 לדוגמא, עם ראשית ההתקוממויות של הפועלים כנגד "הרווחה החברתית" הזאת, אסר הפרלמנט הבריטי לפי חוק כל התארגנות של עובדים, והמשטרה אכפה חוק זה באלימות. עשרות אלפי עובדים אמריקאים נהרגו במאבק נגד המשטרה (ונגד 'משטרות' פרטיות של המעסיקים), עד שבוטל האיסור על התארגנות עובדים בארה"ב, בשנות ה-30' של המאה ה-20'! אי לכך, תוצאותיו של מאבק המעמדות כפי שניתח אותו סמית', היו אלה: העובדים, שהם המפיקים הבלעדיים של הערך בחברה, מקבלים שכר שמאפשר להם לא יותר מאשר מחייה בסיסית והעמדת דור חדש של עובדים; בעלי ההון לעומתם, מנכסים לעצמם את כל שאר התוצרת והערך, וכך כפי שמגדיר זאת סמית' "קוצרים היכן שלא זרעו". כיצד איפוא יכול היה סמית' לתמוך בשיטה כזאת? התשובה עולה בברור מכתביו: המעמד הנמוך אמנם שילם את המחיר, אולם זאת היתה מנת חלקו מאז ומעולם; מנגד, ההתפתחות התרבותית (של המעמד הגבוה) והעוצמה צבאית והפוליטית שאיפשרה השיטה החדשה היו חסרות תקדים, ולפיכך רצויות והכרחיות מנקודת מבטה של הקידמה. מבחינה מוסרית היה קל לסמית', שהיה בן תקופתו, לתפוס את הפערים המעמדיים בין בני האדם כביטוי של הסדר הטבעי, וכך לא להחרד יתר על המידה מאי השיוויון ומהניצול שאיתר כטבועים בשיטה, כשם שטבעי להחרד מהם היום. גם האינטליגנציה האירופית שאימצה את סיפרו של סמית' בהתלהבות, וממשיכו הגדול דייויד ריקרדו, קיבלו את ההשקפה הזאת כמובנת מאליה, מבחינה עובדתית ונורמטיבית. אולם לא עברו מאה שנה מאז "עושר האומות", וכללי המשחק השתנו לגמרי. מאז אמצע המאה ה-19', החלה תמונת מציאות כמו זו הנשקפת מתורתו של סמית', ומהכלכלה הפוליטית הקלאסית בכלל, להתפס בחברה כבלתי מקובלת מבחינה נורמטיבית. מבין שתי האפשרויות ההיסטוריות הפתוחות: שינוי המצב או שינוי התאוריה, התקבלה האפשרות השניה, השמרנית. כתוצאה מכך, אלמנטים מרכזיים של התורה הקלאסית הושלכו מתוך התאוריה, והחלו להתפס עד מהרה כרעיונות רדיקליים. האופן הייחודי שבו המקובל הפך לרדיקלי תחת שהרדיקלי יהפוך למקובל, מעידים על שילובו של הילוך אחורי תאורטי בכלכלה, כלומר על נצחונו הבלתי תאורטי כלל של המחנה השמרני. הקניין הפרטי כמוסד של ניצול - קרל מרקס מי שהפחית יותר מכל אחד אחר את סיכויי השרידות של התאוריה הכלכלית-פוליטית הקלאסית, כאשר הפנה אותה נגד המעמד השליט, הוא לא במקרה מי שנחשב לכלכלן הקלאסי האחרון - קרל מרקס. מרקס, שפעל באמצע המאה ה-19', אימץ את כלי העבודה מבית היוצר של סמית' וריקארדו, ובעיקר את תאוריית הערך של העבודה. תורה זו גרסה כי יחסי המחירים בין הסחורות השונות משקפים בסופו של דבר את היחס בין כמויות העבודה שהושקעו בהן, ומיניה וביה עלה ממנה, כי מקור כל הערך הוא העבודה. ההון כשלעצמו אינו מניב כל ערך. העובדים אמנם מסתייעים בכלי עבודה במהלך הייצור, כך התבצעה מאז ומעולם הרפרודוקציה החברתית, אולם רק בתקופה הקפיטליסטית הופכת הבעלות הפרטית על כלים אלה, שקיבלו לראשונה את הכינוי הון (קפיטל), למקור של רווחים וכוח עבור המעמד החברתי הדומיננטי. על כן, תאוריית הערך של העבודה איפשרה למרקס לטעון שצבירת הממון של הקפיטליסטים מתאפשרת על ידי ניכוס הערך שעבודת הפועלים לבדה יוצקת לתוך הסחורות, מבלי שיפוצו על כך (אלא בגובה מחייתם הבסיסית). אם לדוגמא הוצאותיו של בעל עסק על מוצרי הון מסתכמות ב-100 לירות והוצאותיו על משכורות לעובדים מגיעות ל-50 לירות, אך ההכנסה שלו מגיעה ל-300 לירות, אז הרווח שלו - בגובה של 150 לירות (הכנסות פחות הוצאות) - הוא גם הערך העודף שסחט מפועליו. כלומר, ערכה האמיתי של עבודת הפועלים בדוגמא זו מגיע ל-200 לירות, אולם הבעלות של המעמד הקפיטליסטי על מוצרי ההון החיוניים לייצור, והתלות שבעלות פרטית זאת יוצרת אצל נטולי הרכוש, מאפשרת לו לאלץ אותם להסתפק בתמורה חלקית בלבד בעבור הערך שהם היחידים להפיק. טכניקת הניצול הזאת מתאפשרת באמצעות המוסד של הקניין הפרטי, בצורתו החדישה כהון. מוסד ההון איננו טבעי או נצחי, אלא מוסד פוליטי זמני, העומד בבסיס ארגון ייחסי הייצור והחלוקה בעידן הקפיטליסטי. שליטה ממוסדת זו מחליפה יחסי שליטה וניצול שהיו מקובלים בעבר אך חלף זמנם, כגון בעלותו החוקית של האדון על העבד, או יחסי אציל-צמית מתוקף חוק הכנסייה. המשותף לכל התקופות הוא שחלק גדול של האנשים עבד והפיק תוצרת, בעוד שחלק קטן נמנע מעבודה, אך השכיל לנכס לעצמו את רוב פירותיה. קל לנו להכיר בכך לגבי עידנים שחלפו, ולהבין בקלות יחסי עבדות או צמיתות כיחסי ניצול, אולם כיוון שאנו שטופים תודעה כוזבת, אין אנו מסוגלים להחיל את ההבחנה הזאת על החברה שלנו, ממש כשם שלא הצליחו לעשות זאת העבד והצמית בזמנם, כאשר קיבלו את הסדר החברתי שבו חיו כצודק ונצחי. זו בתמצית ובפשטות רבה היתה המראה הרדיקלית שהעמיד מרקס בפני החברה. היתה זו הפעם הראשונה בה הוצגה פרספקטיבה עקיבה של ההיסטוריה כולה מנקודת מבטו של המעמד הנחות, או בהשאלה מוולטר בנימין, זו היתה הפעם הראשונה "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה". תורתו של מרקס ומסקנותיה המהפכניות תרמו תרומה מרכזית לעלייתו של גל חדש סוציאליסטי באירופה ובעולם כולו, שהשפיע לא רק על המעמדות הנמוכים אלא גם על חלקים נרחבים מהמעמד הבינוני. ההחשפות לסיפר (נרטיב) של המנוצלים, העניקה משמעות חדשה, מחרידה, לעבודת הפרך של מעמד הפועלים ולחיי העוני והניוון שידע במהלך המאה ה-19', והשפיעה בצורה מכרעת על התפיסה הנורמטיבית של החברה כולה. התנשאות מעמדית שחצנית ואכזרית נוסח מלתוס, ואפילו אדישות לסבלם של המעמדות הנמוכים נוסח סמית' וריקארדו, איבדו בהדרגה את התקינות הפוליטית שלהן, והפכו ממקובלות על הכל למקוממות. זה היה ביטוי של קידמה. על הרקע הזה, הופיעה התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית. הרמוניה נאו-קלאסית סטרילית ומכאניסטית הכלכלנים הנאו-קלאסים הראשונים פירסמו ספרים בסביבות 1870. עד סוף המאה ההיא, גובשו עקרונות היסוד של השיטה, העומדים גם בבסיס כל זרמיה של הכלכלה של ימינו, כולל אלה שיש ביניהם הבדלים לא מעטים ואף ויכוח תאורטי ער, כמו למשל הקינסיאניזם והמוניטריזם. מאחר שלימוד היסטוריה הוא לא הצד החזק שלהם, ומשום שהם לא נחשפים לביקורת חיצונית, כלכלנים רבים אינם משערים עד כמה הנחות היסוד המשמשות אותם, ומתודות החשיבה והמחקר שלהם, מוטלות בספק. מצד שני, דווקא מי שלא נחשף עד כה לכתיבה כלכלית, עלול אולי להיות מופתע מהדרך בה בוחרת התאוריה הזאת לייצג את המציאות. על דפיה של התאוריה החדשה הקונפליקט המעמדי נעלם כלא היה. הוא נעלם יחד עם מושג החברה, במובנו העמוק, כמכלול אנושי בעל תכונות שאינן רק אקסטרפולציה של תכונות הפרטים. החברה על פי הכלכלה הנאו-קלאסית היא אוסף של רובינזון קרוזו, כלומר של יחידות אוטונומיות, אינדיבידואליסטיות, המנהלות ביניהן יחסי מסחר. כל יחידה, או "סוכן", מאופיינת בפונקציית התנהגות כלכלית חד ערכית: החתירה להרבות עונג ולהמעיט כאב. הדרך להגשים זאת היא על ידי מסחר: כל סוכן מחליף סחורות שברשותו בסחורות שיש לסוכנים אחרים, אם צפונה בהן תועלת רבה יותר עבורו. סחורות כאלה יכולות להיות חפצים, כסף, שירותים או כוח עבודה. כל סוכן נתפס כ"הומו אקונומיקוס", או כ"אדם רציונלי", שיודע למקסם תועלת מכל אינטרקציה של סחר חופשי. אפילו ספירת הייצור נתפסת כספירה של חליפין. העולם מורכב ממשקי בית ופירמות עסקיות המנוהלות בידי יזמים. משקי הבית מחליפים עם היזמים סחורות - הון או כח-עבודה - המשמשות את היזמים לפעילות היצרנית. היזמים מונחים על ידי הרצון למקסם רווחים. מאחר שהם נתונים בתחרות מושלמת, הנערכת בין אין-ספור פירמות קטנות ובלתי מתואמות, הם מנסים למצוא את הדרכים הזולות ביותר לייצר מוצרים רבי תועלת ככל האפשר. בטווח הארוך, שהוא הטווח הנחשב, התחרות מורידה את שיעורי הרווח ל-0. כלומר, באופן סיזיפי, היזמים לא מצליחים למכור את הסחורות שייצרו בערך גבוה יותר מאשר ההוצאות שהיו להם על שכירת ההון (ריבית) ועל שכירת העבודה (שכר) ממשקי הבית. שום עודף של ערך לא נוצר. את מה שייצרו מחליפים היזמים שוב עם משקי הבית, ומתחיל מחזור חדש של חליפין הרמוני, לתועלת כולם. כפי שניתן להתרשם מהסקירה הקצרצרה הזאת, בעולם המודלים הנאו-קלאסי נעלמו האדונים והפועלים של אדם סמית', נעלמה החברה המעמדית על ניגודי האינטרסים המובנים בה, נעלמו כליל יחסי הכוח והניצול, ובמקומם הופיעו סוכנים נטולי פנים, תלושים מכל הקשר חברתי, המאופיינים בהתנהגות רציונלית ממקסמת תועלת. כיוון שכל היחסים הכלכליים הם יחסי חליפין חופשי, התועלת הפרטית והכללית רק גדלה כל הזמן. על העמדת היחסים הכלכליים על החליפין כתב מרקס: "כאשר הכל מוצג כחליפין, יחסי בני האדם הופכים לסחורה. כאשר כישורי העבודה של הפועלים נתפסים כסחורה בעלת ערך חליפין הניתנת להמרה בכל סחורה אחרת בעלת ערך חליפין זהה, אז כל ההבחנות הפוליטיות, חברתיות וכלכליות בין אנשים נעלמות. התמונה העולה היא של שיוויון בין אינדיבידואלים אלמונים: כולם נתפסים באופן אחיד כסוחרים, אי אפשר להבחין בין הדמויות הפורמליות שלהם במודל. ברדוקציה הזאת כל אחד מהם מתייחס לכל סוכן אחר באותו יחס חברתי כשם שזה והאחרים מתייחסים אליו. כסובייקטים של חליפין, היחס ביניהם איפוא הוא יחס של שיוויון. זה בלתי אפשרי למצוא עקבות להבחנה ביניהם, שלא לדבר על ניגוד מעמדי, אפילו לא הבדל אחד. אכן טריק מוצלח, אך מסתבר שעל מנת לבצע אותו צריך היה לשלם מחיר תאורטי כבד ביותר. בכך שהתיאוריה התנתקה ממדעי החברה היא איבדה הן את בסיסה המוסרי והן את הקשר שלה עם המציאות. להלן מספר דוגמאות לכך: המודלים של הכלכלה הנאו-קלאסית לא מבררים אף פעם ברצינות מהי ההקצאה הראשונית של המקורות איתה מגיעים הסוכנים אל השוק החופשי. לעיתים הם זורקים את האחריות להקצאה צודקת על 'הממשלה', שנתפסת בתמימות כגוף ניטרלי מבחינה פוליטית, המצוי מחוץ לתחום העניין של הכלכלה. ביטול ההבחנות החברתיות גורר גם את ביטול ההבחנה המהותית בין סוגים שונים של סחורה, ומאפשר להתעלם לחלוטין מהעובדה שלרוב המכריע של הסוכנים אין שום סחורה להחלפה, פרט לכוח עבודתם; ושהחלפת כוח העבודה הזה בכסף או בחפצים אחרים, איננה באמת עניין של בחירה, מאחר שהברירה היחידה למכירתו בשוק העבודה, היא נישול מוחלט מהטובין החברתיים, עד רעב. מנגד, יש בחברה קבוצה קטנה בהרבה שלא מחליפה עבודה בעבור כסף, אלא להפך - כסף בעבור עבודה. באורח פלא, תצפיות מוכיחות כי דווקא הקבוצה הזאת נוטה לצבור לאורך זמן כמויות גדלות והולכות של כסף, בעוד שהקבוצה הגדולה של הסוכנים לא מצליחה להשתחרר ברוב המקרים מהתלות שלה במכירת כוח עבודתה, וגם לא צאצאיה. למעשה, אי אפשר לדמיין את פעולת המערכת ללא פערים אלה. אם הקצאת העושר היתה שווה, ואף 'סוכן' לא היו תלוי תלות מלאה במכירת כוח עבודתו לשם השרדותו, כי היו בידו גם סחורות אחרות להחלפה, האם אדם אחד היה מוכן לעבוד בשביל אדם אחר? ועוד בעבודות מלוכלכות או משפילות? לפחות לפי ההשקפה כי בני האדם מתנהגים כממקסמי עונג ותו לא, נראה שלא. זה מעביר אותנו לשאלה, מהו הקורבן שמקריבים הסוכנים השונים בתהליך החליפין, כאשר הם מוותרים על סחורה שברשותם. לגבי מי שמחליף כוח עבודה התשובה די ברורה: הוא מקריב חלק ניכר ואף עיקרי מזמן חייו, בביצוע מלאכה שעלולה לשעמם אותו, להתיש אותו, להעיק עליו ולהגביל באופן ניכר את החופש שלו לבצע בחירות יום יומיות. אך מה לגבי מי שמחליף סחורות אחרות? האם מי שחי על הריבית שנכסיו משיגים עבורו, מקריב קורבן כלשהו? האם ניתן בכלל לאפיין הפקדה של מיליון שקל בבנק, על מנת לקבל ריבית של עשרת אלפים כל חודש מבלי שהקרן תפגע, כתהליך של חליפין? בתחילת המאה ה-20, כאשר הכלכלנים הנאו-קלאסים עוד ניסו להשיב לביקורת הזאת, הם לא הצליחו לגבש טענה טובה יותר מטענת 'ההתאפקות' (Abstinence). הקורבן שמקריב בעל ההון היא ההתאפקות שלא להשתמש בהונו לצריכה מיידית. כאילו המצב הנפוץ הוא שבעלי הון חיים חיי חסכון על מנת שיוכלו להשקיע כל שקל שנחסך בעסק שלהם. גם אם יש כמה צעירים שאפתניים שכך עושים על מנת לפתוח דוכן פלאפל או חנות בגדים קטנה, אין ספק שלגבי רוב ההון בעולם, זהו כלל איננו המצב המייצג. רוב בעלי ההון לא נאלצים לחסוך מעצמם דבר, וכמעט תמיד הם חיים חיי רווחה ואף חיי ראווה, מאחר שבידם די הון על מנת שלא יאלצו ללמוד לעולם התאפקות מהי. ואגב, גם לתכונה הזאת יש נטיה לעבור בירושה. הזכרנו קודם את היזם, אותו סיזיפוס מודרני המגלגל את תהליך הייצור במעלה גבעת הרווח, אך בטווח הארוך האבן הזאת נופלת חזרה והוא לא בא על סיפוקו. תהליך הייצור, בזכות התחרות המושלמת, הוא מין אלכימיה שממירה תשומות שהגיעו ממשקי הבית בתפוקות הנמכרות בחזרה למשקי הבית, באותו מחיר בדיוק. שום עודף לא נוצר בתהליך, וגם לא רווח. מעניין שבסוף המאה ה-19', התקופה שבה המודל הזה גובש, בדיוק עבר העולם התעשייתי תהליך מאסיבי של התמזגות והשתלטות עסקית, שהוביל לקראת מונופוליזציה של רוב תחומי הייצור. אם בתקופתו של אדם סמית' עוד ניתן היה לזהות פה ושם מציאות של תחרות מושלמת - כלומר מצב שבו הרבה פירמות קטנות, שלכל אחת מהן נתח שוק זניח, נמצאות בתחרות אכזרית על מוצר הומוגני - הרי שמאה שנה אחריו, וודאי שכיום, זה רחוק מלהיות המצב. כיום קשה לאתר תחומים כלכליים שיש בהם יותר ממתחרים ספורים (אוליגופול). כאשר המתחרים ספורים, התחרות נחלשת ולפעמים כמעט נעלמת. באופן טבעי, ומתוך הסכמה שבשתיקה, מתפתח לעיתים קרובות סטטוס קוו לא תחרותי בין האוליגופוליסטים, שעדיף לכולם מאשר תחרות עזה. באין תחרות שתוריד את המחירים עד לגובה ההוצאות, קורסת הקונספציה של היזם ושל האלכימיה. למעשה, אם מניחים שאת היזמים מעניין למקסם רווחים, ואם התחרות פוגעת ברווחים, לא צריכים להיות מופתעים מכך שאחת המטרות הראשונות שהציבו לעצמם היתה חיסול התחרות עצמה. כפי שניסח זאת סמית', כבר ב-1776: "אנשי אותו ענף לעיתים קרובות נפגשים, אפילו לרגל שמחה או בילוי, אך עד מהרה הופכת השיחה לקונספירציה נגד הציבור, או לאיזו מזימה להעלאת מחירים" ואכן החתירה הטבעית של כל פירמה, כפי שהיא נלמדת בבית הספר למנהל עסקים, היא לחסל את המתחרים, או לבלוע אותם. כל היזמים שהם מודל לחיקוי, מרוקפלר ועד ביל גייטס, הרי זו בדיוק היתה התמחותם. מקוצר המקום, הביקורת האחרונה שנעסוק בה היא ביקורת הנחת "האדם הרציונלי". הכלכלנים מניחים שהתנהגותו של האדם ניתנת לאיפיון בדרך הבאה: לכל פרט יש מערך סדור וסטטי של ערכים כמותיים של תועלת, המותאמים לכל סחורה וסחורה בה הוא נתקל. ערכים אלה אינם מוכתבים מבחוץ, אלא הם ביטוי פנימי של גרעין האינדיבידואליות האוטונומי של האדם, כלומר ביטוי לבחירתו הפרטית והחופשית מהשפעות חיצוניות. כאשר אנשים קונים בסופרמרקט, אם הם בחרו לקנות מוצר מסויים, הרי שהדבר מעיד על כך שהיחס בין כמות התועלת שיקנה להם המוצר הזה ובין מחירו, גדול מהיחס המקביל שגלום בכל המוצרים האחרים שלא קנו, לא רק בסופרמרקט הזה, אלא בכל המשק, שכן המודל מניח ידע מושלם על כל האפשרויות הקיימות בשוק, וניידות מלאה של כל הסוכנים. ברור שמיד מתעוררות שאלות פילוסופיות יותר או פחות: האם ניתן למדוד תועלת בצורה כמותית? האם בחירות של אנשים יכולות לשקף התנהגות חישובית מדוייקת כל כך? האם רכישת מוצרים היא ביטוי של נטיה מושכלת ועיקבית, יותר מאשר היא ביטוי של קפריזה התלויה במצב הרוח או המושפעת מהרגל? ועוד ועוד. במכאניסטיות הפשטנית שכופים הכלכלנים על ההתנהגות האנושית, לא רק כאן, אלא בכלל במודלים שלהם, יש כמובן בעייתיות עצומה. אולם הנקודה שאני מבקש להדגיש היא דווקא עניין האוטונומיה של הבחירה. הנחת מוצא זאת הכרחית בכלכלה הנאו-קלאסית שכן בלעדיה לא ניתן היה לטעון שהחליפין החופשי אכן מוסיף לתועלת האותנטית, הפנימית, של הפרטים; וכך עלול היה להתפתח חשד, שהמערכת כולה לאו דווקא מקדמת את רווחת הפרטים. ברור שכדי לתפוס את האדם כפי שתופסים אותו הכלכלנים, צריך לאחוז בתפיסה סוציולוגית שאבד עליה הכלח כבר במאה ה-19', כאילו טעמיו, צרכיו, רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו של האדם אינם נתונים באופן דומיננטי ביותר לתכתיביה של החברה אליה הוא משתייך, בצורה של לחץ חברתי, סמלי סטטוס, אופנה, מסורת, אתוס, דימוי עצמי (אל מול האחר) ואין ספור מוסדות ויחסי גומלין חברתיים אחרים. ברור גם, שכדי לשמר את תפיסת ה'אדם הרציונלי' מבלי להרגיש מגוחכת, היתה חייבת הכלכלה להתנתק לחלוטין ממדעי החברה האחרים, ולא לאפשר כמעט בכלל מחקר אינטר-דיסציפלינרי. אך מה שאולי מדהים מכל, היא ההתעלמות מהעובדה המוצקה, שהיכולת להשפיע מבחוץ על מערך התועלות "האוטונומי" של האדם, לא רק שקיימת, אלא גם עומדת למכירה; ולא מדובר בהשפעה כאוטית, אלא בכזו שמשרתת אינטרסים עיסקיים ספציפיים ביותר. הכוונה היא כמובן לתחום השיווק והפרסום. תחום זה, מטרתו המוצהרת היא "להגדיל את התועלת" שמוצאים "פלחי שוק" שלמים במוצרים ספציפיים, ולהביא אותם לבחור "בחירה חופשית" דווקא במוצרים אלה. על היעילות הרבה של המניפולציה הפולשנית הזאת איש אינו יכול להתווכח, בעוד שפירמות עסקיות משקיעות בכך תקציבי עתק. ואם כך הוא הדבר, כיצד זה אפשר לסמוך על חברת החליפין שאכן תגדיל את תועלתם של בני האדם, ולא תפתח אצלם אובססיית צריכה נוירוטית ומאמללת? כפי שכבר צוין, ביקורות מהסוג הזה נעדרות לחלוטין מהדיון הכלכלי-תאורטי העכשווי, שבדומה לתאולוגיה, מגביל את עצמו לקרקע בטוחה ולפיכך צרה מאד. בשונה מכהני דת, לא יכולים כלכלנים להתחמק מביקורת, שלמשל במפגש עם סוציולוגים עלולה להיות מופנית לעברם, בטענה ש"כך כתוב בכתבי הקודש". הם נוהגים לשנן מנטרה אחרת, מותאמת יותר לרוח התקופה: "המודלים שלנו לא מתארים את המציאות הכלכלית בשלמותה, ואף יש בהם הרבה בעיות; אך הם מציידים אותנו בקירוב טוב אליה, שממנו אפשר לצאת ולבצע את ההתאמות הנחוצות למציאות הספציפית". ההבדל בין שתי האמירות הדוגמטיות הוא רק בסגנון הניסוח. במנטרה של הכלכלנים מובלעת האמונה השלמה, המבוססת על סמכותם הבלתי ניתנת לערעור של כתבי קודש בני מאה שנה, שהמודלים אכן מקרבים את המחשבה אל הבנת המציאות ולא מרחיקים אותה משם; וכפי שהודה פרגוסון, זו אמונה שלא ניתן לערערה. הכלכלה כתאולוגיה - התמסדות ולטיניזציה מובן שהביקורת המוטחת פה בכלכלנים לוקה בהכללה. מן הסתם ישנם כלכלנים שמכירים את ההיסטוריה של המקצוע, שמודעים לביקורת החיצונית ומתמודדים איתה, ואולי אף מוטרדים משאלות בתחום הפילוסופיה של המדע. אולם בכתבי העת העכשוויים של מדע הכלכלה, ברשימות הקורסים שמציעה האקדמיה ובאופי המקצועי של מעורבות הכלכלנים בניהול המדיניות הכלכלית, אין לכך כמעט זכר. מספרם של הכלכלנים שאינם אנשי התאוריה הנאו-קלאסית בארץ הוא זניח, והם נדחקים לשולי העשייה האקדמית אם לא החוצה ממנה. מאידך, את הכלכלה האורתודוכסית דווקא מחבק הממסד חיבוק אמיץ. הפקולטה לכלכלה של אוניברסיטת תל אביב, לדוגמא, עברה לא מזמן מבניין מדעי החברה לבניין מהודר וחדיש משלה, ששמות תורמיו ומיטיביו מעטרים את אחד מהקירות הפנימיים שלו. מדובר ברוב קבוצות ההון המובילות במשק, בנקים, חברות פיננסים וכרישי הון. כך גם הושלם בתל אביב, אף מהבחינה הפיסית, תהליך התנתקותה של הכלכלה ממדעי החברה האחרים. אפשר להסתכל על כך כעל השלמתו של מהלך שהחל בסוף המאה ה-19', כאשר אלפרד מרשל, מבכירי הכלכלנים הנאו-קלאסים, הגיע למסקנה שהשם "כלכלה פוליטית" (Political Economy), אינו הולם יותר את המדע הזה, שבגירסתו החדשה פטר עצמו לחלוטין משאלות של חברה ופוליטיקה, והציע להחליפו בשם "כלכלה" (Economics). ההצעה הזאת כידוע התקבלה. התקבל גם העקרון המתודולוגי שהציע קרל מנגר באותה תקופה - שעל מדע הכלכלה, כמו מדע טבע, להיות נקי מתפיסתו הנורמטיבית של המדען. אלא שלמרות היומרה, מדע חברה, וכמובן שגם הכלכלה בתוכו, לא יכול להיות כזה. כל עוד ניתן להשתמש בידע כקרדום לחפור בו במסגרת המאבק הפוליטי המתחולל בחברה, כל עוד השקפת העולם שהוא מעצב תואמת, ולו בעקיפין, את האינטרס של מחנה אחד ומחלישה את זה של השני, מדע החברה לא יכול לחמוק מההטיה שכופה עליו מיקומו של המדען, שגם הוא בן החברה, בסריג הכח . על כן, את הכרזתם של מרשל ומנגר על מדע כלכלה לא פוליטי, כמו כל דבר אחר שהם או מדעני חברה אחרים כתבו, צריך לראות כפוליטית בעצמה. בשלב זה, כבר יכול הקורא להבין כיצד מתיישבת גישתם, המבקשת להתנער מההקשר הפוליטי של הכלכלה, עם המוטיבציה הכללית של התאוריה הנאו-קלאסית, להדחיק את קיומו של הקונפליקט המעמדי באמצעות מודלים 'סטריליים' שאינם מסוגלים לחוש בו. התייצבותם של הכלכלנים דרך קבע לצד האינטרס של בעלי ההון בשאלות של מדיניות, הרבה פעמים מתוך שכנוע פנימי תאורטי עמוק, ויחסיהם הסימביוטיים עם הכוח הממסדי, מעידה כמובן כאלף עדים על טבעה האמיתי של התאוריה "נטולת הערכים" שלהם. מגמה נוספת הראויה לציון בהתפתחות המתודולוגית של הכלכלה, הוא המעבר שביצעה, בעיקר מאז אמצע המאה ה-20', למודלים הכתובים בשפה מתמטית מסובכת, כמעט בלתי ניתנת לפענוח על ידי מי שלא הוכשר ככלכלן. המודלים האלה, המבוססים כולם על הנחות המוצא הבעייתיות שאת חלקן הקטן סקרנו למעלה, עוסקים לעיתים קרובות בנושאים איזוטריים, תלושים מהמציאות. גם בעניין זה, הפיתוי להשוואה בין הכלכלה לבין הכנסייה הקתולית, ערב הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוא רב. אז נטען כנגד הכנסייה על כך שכתבי הקודש מודפסים רק בלטינית, ואינם מתורגמים ללשון האנשים הפשוטים. היתה זו אחת הדרכים שבאמצעותן ביקשה לשמר הכנסייה, מסיבות פסולות, את המונופול שלה על עיצובה של מערכת המשמעות הקיימת. |
