כלכלה פוליטית מבוא לפרק הכלכלי על מדע הכלכלה: נאום סיום תואר בכלכלה הכלכלה כתאולוגיה איך הכלכלנים אוחזים בטעות מתקפת תומכי החופש לתאגידים תפקידו של מדע הכלכלה תורת הכלכלה הבודהיסטית מבוא לכלכלה הוליסטית כלכלת רגשות היסטוריה: קפיטליזם - מאין אנו באים? האפילוג'יטים האמריקנים אנרכיזם מהו? ניתוחים של הכלכלה: ייצור: מיתוס הפריון של ההון המחיר של הכל והערך של כלום כלכלת אדמה מחומר ורנטה לאנרגיה וביוספרה צריכה: תאוריות כלכליות על צריכה הפסיכולוגיה והכלכלה של ההנעה אסטרלין- צמיחה ואושר יותר צריכה ופחות אושר בודהיזם- צריכה צמיחה: המערב הפרוע בספינת חלל מדיניות הקבעון של הצמיחה צמיחה ועוני אשליית הצמיחה אם התמ"ג עולה למה אמריקה שוקעת נושאים נוספים: שיווי משקל יציב ברוורמן על קפיטליזם מופעי הכוח דילמת האסיר -שיתוף פעולה מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום חלופות: דמוקרטיה ישירה ואנרכיזם המהפכה התעשייתית הבאה בולו' בולו הקצאה ללא היררכיה דוגמאות וכיוונים: ייצור שטיחים ללא צמיחה מונדרגון סחר הוגן מטבע מקומי MST מס טויבין נושאים קרובים: דמוקרטיה ישירה ואנרכיזם שלטון התאגידים מטבע מקומי כלכלה בת קיימא תרבות הצריכה קישורים

הכלכלה במערומיה - פרק 3- תוכן לחלק הקודם מדוע ברוב המוצרים עלות הייצור יורדת ככל שהתפוקה גדלה אז מה? לאלו שאינם כלכלנים, המסקנות של סראפה עלולות להראות עדיין כמו נקודות מינורית למדי. עקומת ההיצע הופכת להיות אופקית ולא בעלת שיפוע עולה; התפוקה של הפירמה הבודדת לא נקבעת על ידי המשתנים הפנימיים של הפדיון השולי והעלות השולית; ושיווק ומימון קובעים את מקסימום של התפוקה במקום עניניי עלות הייצור. זה כזה עניין גדול? מוזר ככל שזה עלול להראות, כן, זה עניין גדול מאוד. אם ההחזרים השוליים בייצור הם קבועים ולא נופלים אזי קורס ההסבר הנאו-קלאסי לכל דבר. לא רק שהתאוריה הכלכלית לא יכולה עוד להסביר כמה מייצרת פירמה, היא גם אינה יכולה להסביר שום דבר אחר מלבד זאת. קחו לדוגמא, את התאוריה הכלכלית של קביעת רמת התעסוקה והשכר (שנדונה ביתר פרוט בפרק 5). התאוריה קובעת כי השכר הראלי שווה ערך לתוצר השולי של העבודה. הטעון הוא שכל מעסיק רואה את רמת השכר כנתונה, היות ובשוק המשוכלל שום מעסיק אינו יכול להשפיע על מחיר התשומות שלו. מעסיק ישכור עוד עובד אם הכמות שהעובד מוסיף לתפוקה – התפוקה השולית של העובד – עולה על השכר הראלי. המעסיק מפסיק להעסיק עובדים ברגע שהתוצר השולי של העובד האחרון שמועסק נופל לאותה רמה של השכר הראלי. תרשים 13 מתאר את התמונה המתקבלת, וזאת מסבירה את הנטייה של כלכלנים להאשים בכל דבר את השכר הגבוה מידי – ניתן לסכם את הכלכלה הנאו-קלאסית, כפי שגלבריית' העיר פעם, בטענה הכפולה שהעניים אינם עובדים מספיק בגלל שמשלמים להם יותר מידי, והעשירים אינם עובדים מספיק משום שמשלמים להם מעט מידי (גלבריית' 1997). התפוקה של הפירמה בגרף העליון של תרשים 13, היא בעלת פריון שולי יורד, ולכן התוצר שולי – השיפוע של עקומת התפוקה, שנראית בתרשים התחתון – יורד כאשר התפוקה גדלה. השכר הראלי, בתרשים התחתון, לא מושפע מרמות התפוקה של הפירמה. הפירמה תמשיך להעסיק עוד עובדים עד שהתוצר השולי של העובד האחרון ישתווה לשכר הראלי (שכר במונחי תוצר). זה קורה בנקודה C. תרשים 3.13 התאוריה הכלכלית של חלוקת הכנסות טוענת שהשכר שווה לתפוקה השולית של העובד היות והמעסיק הרציונלי מפסיק לשכור עובדים בנקודה C, השכר הראלי – שהמעסיק רואה אותו כנתון – קובע כמה עובדים הפירמה מעסיקה. היות ובתורה, התעסוקה קובעת את התפוקה, השכר הראלי קובע את רמת התפוקה. אם החברה חפצה ברמה גבוה יותר של תעסוקה ושל תפוקה, אזי הדרך היחידה להשיג זאת היא להקטין את השכר הראלי (והגבול הלוגי של הטיעון הזה הוא שהתפוקה תגיע לשיא אם השכר הראלי יהיה שווה לאפס). השכר הראלי בתורו, נקבע על ידי הנכונות של עובדים לעבוד – לוותר על פנאי תמורת הכנסה – כך שבסופו של דבר רמת התעסוקה נקבעת רק על ידי העובדים. אם למעשה הקשר בין תפוקה לתעסוקה הוא קבוע למדי, אז ההסבר הנאו-קלאסי לקביעת תעסוקה ותפוקה קורס. עם עקומת ייצור שטוחה, התוצר השולי של העבודה יהיה קבוע, והוא לעולם לא יחצה את רמת השכר הראלי. לא ניתן להסביר אז, את התפוקה של הפירמה על ידי עלות התעסוקה. התמונה היא כפי שאפשר לראות בתרשים 14, והכלכלה הנאו-קלאסית פשוט אינה יכולה להסביר דבר: לא את רמת התעסוקה, לא את התפוקה, ולא, בסופו של דבר, מה הדבר שקובע את השכר הראלי. התגובה הנאו- קלאסית המאמר של סראפה עורר כמה תגובות של כלכלנים 'במשקל כבד' של אותה תקופה. אם זאת, אלו התמקדו בהיבטים אחרים של המאמר, הביקורת שלו על הרעיון של יתרון לגודל חיצוני בטווח הארוך. הטיעון המרכזי של סראפה, שהקונספט של תפוקה שולית פוחתת בטווח הקצר הינו בלתי תקף, זכה להתעלמות - עד כדי כך שב-1927, 1928 ו1930 פיאגו, רובינס, והרוד (Piagou, Robbins and Harrod) בהתאם, כתבו על התאוריה של קביעת מחירים בטווח הקצר על ידי עלות שולית עולה תוך בטחון מלא בנכונותה, וללא שום התייחסות למאמר של סראפה. כלכלנים קונוונציונאליים מעטים, אם בכלל, התייחסו מאז למאמר של סראפה. ייתכנו סיבות אפשריות רבות להתעלמות המוחלטת הזו מקריאת תגר רצינית על האורתודוקסיה הכלכלית. ההסבר הפשוט ביותר הוא שהתעלמו מהטיעון בגלל שההשלכות שלו, לו הוא היה מתקבל, היו הרסניות מידי עבור הכלכלה הקונוונציונאלית מכדי שכלכלנים קונוונציונאליים יהיו מוכנים להרהר בו. כפי שפרק 7 טוען, זו אינה תגובה ראשונית בלתי-נפוצה בכל המדעים - כשההבדל העיקרי במדע הכלכלה הוא שזו יכולה להיות גם התגובה האחרונה. למרות זאת, יש להכיר בכך שאפילו קיינס - שהיה ,כמו סראפה, ביקורתי כלפי הזרם המרכזי - נכשל בהבנת חשיבות הטיעון של סראפה. תרשים 3.14 לכלכלנים אין הסבר לקביעת השכר - או כל דבר אחר - עם החזרים קבועים. המצב הזה לא השתפר במשך הזמן. המאמר של סראפה מצוטט כיום רק על ידי מותחי ביקורת על האורתודוקסיה הכלכלית, בעוד שספרי הלימוד מלמדים את התאוריה של עלות שולית עולה ללא התייחסות לטיעון הנגדי של סראפה. עם זאת, כלכלנים רבים מציגים את הטיעונים הבאים כאשר נודע להם על המאמר של סראפה. הטיעון הראשון הוא שסראפה נכשל לחלוטין בהבנה של הקונספט של הטווח הקצר של הזמן. הכלכלה הנאו-קלאסית מגדירה שלושה קונספטים של זמן: תקופת השוק, שבה לא ניתן לשנות שום גורם ייצור, כך שההיצע הוא קבוע, וניתן לשנות רק את המחיר; הטווח הקצר שבו ניתן לא ניתן לשנות לפחות גורם ייצור אחד, כך שניתן לשנות את התפוקה אבל רק במחיר של תפוקה יורדת; והטווח הארוך שבו ניתן לשנות את כל התשומות. היות וייצור מתרחש בתקופה הקצרה, שאר התאוריה נובע בצורה לוגית. תפוקה שולית פחותת תתקיים, המחיר השולי יעלה, מחירים וכמויות יקבעו יחדיו על ידי ביקוש והיצע, וכל שאר התאוריה של הייצור נשארת ללא שינוי. התגובה השניה היא שסראפה לא הבין את טיבו של הייצור בכלכלה הקפיטליסטית. היות ויש לחץ אדיר להשאר תחרותי, שום פירמה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן עם עודף כושר ייצור. לכן תחרות דוחפת פירמות אל עבר ניצולת מלאה, ובתחום זה תתקיים תפוקה שולית. זמן והטווח הקצר כפי שפרק 8 מראה, זמן, או ליתר דיוק, העדרו של הזמן - הוא אחת החולשות היסודיות של הניתוח הכלכלי הקונבנציונאלי. זה איפה אירוני במקצת שהכלכלנים מגינים על התאוריה שלהם ממתקפה על ידי הדגשת חשיבות הזמן. אבל, דווקא ניתוח נכון של הזמן מדגיש חולשות קריטיות. הכנסות והוצאות של פירמה משתנות בברור על פני זמן, והן גם משתנות כשהפירמה משנה את רמת התפוקה שלה בכל נקודה מסויימת בזמן. החוק הכלכלי ש(בהקשר של תפוקה שולית) 'רווח מגיע למקסימום כאשר ההכנסה השולית שווה לעלות השולית', נקבע על ידי 'החזקת הזמן כקבוע' ועל ידי כך תאור ההכנסות וההוצאות פשוט כפונקציה של הכמות המיוצרת. הרווח בין הכנסות להוצאות הוא הרחב ביותר כאשר התגמול השולי שווה לעלות השולית. אבל למעשה כלל זה חל רק כאשר "הזמן עומד מלכת' - דבר שהזמן לעולם לא עושה. אפילו כלכלן לא יכול לעצור את הזמן (למרות שחלק מהקורבנות של הרצאות כלכליות יכולים לחלוק על כך!) באופן דומה, החוק אומר לך איך למקסם את הרווח יחסית לכמות, אבל אנשי עסקים אמיתיים מעוניינים יותר במיקסום הרווח על פני זמן ותפוקה יחד! אפשר לחשוב על רווח כעל פונקציה של כמות וזמן, בניגוד לגישה הכלכלית של חלוקת הזמן לקטים מלאכותיים, על ידי הכרה מפורשת שהרווח הוא פונקציה הן של הזמן והן של הכמות (שהפירמה יכולה לשנות בכל נקודה בזמן, ושגם תשתנה - ויש לקוות שתגדל - במשך הזמן). הרווח לכן, תלוי הן בכמות שהפירמה מייצרת והן בזמן ההיסטורי שבה מתרחש הייצור. באמצעות חוק מתמטי, אנחנו יכולים להפריד בין השינוי ברווח למרכיב של השינוי עקב שינוי הזמן, ולמרכיב השינוי עקב השינוי בכמות (שגם תשתנה במשך הזמן). זה מסתכם בנוסחא: שינוי ברווח שווה... שינוי ברווח עקב שינוי בזמן כפול השינוי בזמן ועוד שינוי ברווח עקב שינוי בכמות כפול השינוי בכמות הנוסחה הזאת אומרת לנו מה יהיה גודלו של שינוי ברווח, כך שאם חברה רוצה למקסם את הרווח שלה, עליה לדאוג לכך שמספר זה יהיה גדול ככל הניתן. שינוי ברווח עקב שינוי בכמות זהה להכנסה שולית פחות עלות שולית. התאוריה הכלכלית טוענת כי הרווח מגיע למקסימום כאשר הכנסה השולית שווה לתפוקה השולית, כך שאם תלכו בעקבות הכלל הכלכלי לרווח מקסימלי אתם תשוו בכוונה את הגודל הזה לאפס. היות ואתם מקבלים אפס כשאתם מכפילים כל מספר באפס, הליכה בעקבות הכלל הכלכלי תשווה את החצי השני של הנוסחה הזאת (שינוי ברווח עקב שינוי בכמות כפול השינוי בכמות) לאפס. לפיכך, התאוריה הכלכלית אומרת לנו שהשינוי ברווח יהיה מקסימלי כאשר אנו מבטלים את התרומה של השינויים בכמות לשינויים ברווח. אם כן, השינויים ברווח פשוט מצומצמים למחצית הראשונה של המשוואה, שם רק השינויים עקב הזמן קובעים את השינוי ברווח. אבל התאוריה הכלכלית לא נותנת לנו שם עצה לגבי כיצד להגדיל ככל הניתן את השינוי ברווח עקב השינוי בזמן. מה קורה כאן? לפתע, עצה שקודם לכן נראתה הגיונית (לפני שהבאנו בחשבון את הביקורת של סראפה על המושג של גורם ייצור קבוע) נראית כעת אבסורדית. ברור שמשהו לא בסדר: אבל מה? הבה נחזור לנוסחה, שהינה נכונה על פי הגדרה, ונראה מי היא אומרת לנו לעשות. אם תפוקת הפירמה גדלה על פני זמן, אזי הביטוי שינוי בכמות יהיה חיובי. השוואת ההכנסה השולית לעלות השולית פרושה הכפלת המספר החיובי הזה באפס - שמניבה גידול קטן יותר ברווח מאשר אם ההכנסה השולית עולה על העלות השולית. עם מכירות עולות, תקבלו רווח גבוה יותר אם 'שיניו ברווח עקב שינוי בכמות' הינו חיובי גם כן, מה שדורש שההכנסה השולי תהיה גבוה יותר מהתפוקה השולית. וכך בחינה זהירה של הזמן טוענת כי פירמה צריכה להבטיח כי ההכנסה השולית שלה תהיה גבוה מהעלות השולית. זו העמדה שסראפה טען שהינה תקפה במציאות, כך שהתחשבות ראויה בזמן מחזקת את הביקורת של סראפה במקום להחליש אותה. אם כן, הכלל הכלכלי בדבר הבאת רווח למקסימום הינו נכון רק אם הכמות שמיוצרת לעולם אינה משתנה. הטיעון הזה עלול להראות פרדוקסלי, במיוחד אם עברתם התניה לחשיבה כלכלית. אפשר להעזר באנלוגיה לסייע לכם להבין אותו. דמיינו שיש לכם נוסחה שמתארת כמה דלק צורכת המכונית שלכם בכל מהירות נתונה, ועליכם לחשב את המהירות החסכונית ביותר בדלק שבה תוכלו לנהוג. מה שעליכם לעשות הוא לחשב את השעור הנמוך ביותר של צריכת דלק ליחידת מרחק שעוברים בשניה. אם במקום זאת, תחשבו קודם את המהירות הכלכלית ביותר שבה ניתן לנסוע, התשובה לשאלה הראשונה הזאת תהיה אפס קמ"ש - היות ובמהירות זו אתם צורכים את הכמות הנמוכה ביותר האפשרית של ליטר דלק ליחידת זמן, אפס. אם ברצונכם לחשב את המהירות שמביאה למינימום את צריכת הדלק אבל עדיין מביאה אותכן ליעד שלכם, עליכם להתייחס לשתי הבעיות בו-זמנית. התאוריה הכלכלית של הפירמה מתעלמת מהזמן, באותו אופן בו התשובה השגויה לשאלה של 'המהירות הכלכלית ביותר שבה ניתן לנסוע' מתעלמת מהמרחק. אבל זמן הוא היבט מהותי של ההתנהגות הכלכלית, באותו מובן שמרחק הינו היבט מרכזי של נסיעות. המדיניות הכלכלית למיקסום רווח נגזרת מהמקבילה הכלכלית של מציאת המהירות הזולה ביותר בשלב הראשון, ולאחר מכן הכפלה במרחק הנסיעה. ולכן היא באותה רוח של הפתרון שהדרך הזולה ביותר להגיע מנקודה A לנקודה B היא לנסוע במהירות 0 ק"מ לשעה. יש גם דרך כלכלית לאינטרפרטציה של הפרדוקס הברור הזה: שעצה שנראית נכונה כשמתעלמים (או מחלקים לתאים) מהזמן, נראית אבסורדית כשלוקחים את הזמן בחשבון. בצורה כזאת, על ידי שהיא מתעלמת מהזמן בניתוח שלה של הפירמה, התאוריה הכלכלית מתעלמת מחלק מהנושאים החשובים ביותר שעומדים בפני פירמה. הדגש הסטטי שלה על מיקסום רווחים "כעת" מתעלם מהעובדה שכדי לשרוד, פירמה חייבת גם לגדול במשך הזמן. כדי לגדול, עליה להשקיע ולפתח מוצרים חדשים, וזה לוקח משאבים ואנרגיה. אם תחת זאת, היא מקדישה את כל המשאבים שלה כדי למקסם רווח כעת, לא תיוותר לה אנרגיה או משאבים להקדיש להשקעה ולפיתוח של מוצרים חדשים. אם ננסה לפרש את התאוריה הכלכלית בהקשר של זמן היסטורי, אזי מה שהתאוריה מנסה לבצע הוא למצוא את הרמה האידאלית של התפוקה של מוצר בכל הזמנים. אבל בעולם האמיתי אין רמה כזאת של תפוקה. הרמה המתאימה לייצור מכוניות בשנת 1900 היתה שונה למדי מהמספר שמתאים לייצר בשנת 2000. כך, משהו שנראה כל כך הגיוני (לפני הביקורת של סרפאה על גורם ייצור קבוע) נראה כעת אבסורדי. הנוסחה עלינו דיברנו למעלה לוקחת בחשבון את הזמן בצורה מפורשת, ולכן היא דינמית, בעוד התאוריה הכלכלית של הפירמה היא סטטית: היא מתעלמת מהזמן, ולכן היא רלבנטית רק בעולם שבו הזמן אינו חשוב. אבל הזמן כן חשוב בעולם שלנו, ומה שנכון בנסיבות סטטיות הינו מוטעה בנסיבות דינמיות. זו דוגמה אחת מן הדוגמאות הרבות של התופעה אותה הזכרתי בפרק 1, שעצה שמקורה בהגיון סטטי, המתעלם מהזמן, היא לעיתים קרובות שונה באופן מהותי לעצה שמתקבלת מניתוח דינמי, הלוקחת את הזמן בחשבון. היות והכלכלה באופן יסודי היא דינמית, ניתוח סטטי הינו לרוב מוטעה בצורה מסוכנת. אני סוקר את הנושא הזה בעומק רב יותר בפרק 8. הפגמים בהגיון הכלכלי שמצויינים בפרק זה ובפרק 4, הינם בעלי השפעה ישירה מאוד על המדיניות הציבורית בתחום של קביעת מחיר למוצר ציבורי. היות וכלכלנים מאמינים שתעשיות תחרותיות משוות את המחיר לעלות השולית, כלכלנים דוחקים בשרותים ציבוריים למכור את שרותיהם במחיר שווה ל'עלות השולית'. היות והעלות השולית של הייצור היא בדרך כלל קבועה ונמוכה בהרבה מהעלות הממוצעת, המדיניות הזאת תוביל בדרך כלל לכך ששרותים ציבוריים יהיו לא רווחיים. זה אומר לרוב ששרותים ציבוריים לא מסוגלים לממן את ההשקעה לה הם זקוקים כדי לשמור את איכות השירות על פני זמן. הדילמה הזאת בתורה, משתלבת בלחץ שכלכלנים מפעילים להפרטה של נכסים ציבוריים, ולתת לאנשים 'להסתדר בלי' ההספקה הציבורית של שרותים חיוניים. התוצאה הסופית כפי שגלבריית' מנסח בצורה כה אלגנטית היא: "שפע פרטי ועליבות ציבורית". באופן אירוני, התאוריה הכלכלית גם הופכת את הכלכלנים באופן בסיסי ל'אנטי קפיטליסטים', בכך שהם בזים לעסקים אמיתיים על שהם מתמחרים על ידי שימוש במרווח על העלויות, כשהתאוריה אומרת להם שהמחירים אמורים להקבע על ידי הרמה הנמוכה בהרבה של העלות השולית. תעשיינים שצריכים להתמודד עם גישות כאלו במשאים ומתנים שיש להם עם כלכלנים המועסקים על ידי הממשלה הם לעיתים קרובות האנטי- כלכלנים הנחבאים בארון הגדולים ביותר. אולי הגיע זמנם לצאת מהארון. תחרותיות וקיבולת הטיעון שתחרותיות תוביל את כל הפירמות לשימוש במלוא הקיבולת של ההון הקבוע שלהםאבכן נראית משכנעת במבט ראשון, אבל מחשבה מעמיקה מגיעה בדיוק למסקנה ההפוכה. לפירמה ללא קיבולת עודפת אין גמישות לנצל הזדמנות של שינויים פתאומיים ובלתי צפויים בשוק, ועליה גם לשקול בנייה של מפעל חדש ברגע שהתפוקה שלה גדלה. הכלכלן ג'נוס קורנאי (Janos Kornai) בחן נושא זה באופן מפורט, והסיק שעודף קיבולת הינה תנאי הכרחי כדי לשרוד בכלכלת שוק. נושא זה מוסבר ביתר פרוט ברשת. הסתכלו בקישור על More/Value לחלק הבא