|
|
|
כלכלה פוליטית על מדע הכלכלה:
היסטוריה:
ניתוחים של הכלכלה:
צריכה:
צמיחה:
נושאים נוספים:
חלופות:
דוגמאות וכיוונים:
נושאים קרובים:
|
לחלק הקודם מדוע ברוב המוצרים עלות הייצור יורדת ככל שהתפוקה גדלה הדברים לא מתחברים... אין כל ספק שהאנליזה הכלכלית של הייצור היא בעלת משיכה שטחית חזקה - מספיק כדי להסביר הרבה מהלהט שבו נשבעים נאו-קלאסיים שבועת אמונים לנקודת המבט שלהם על השוק. אבל ברמה עמוקה יותר, הטיעון לקוי בצורה יסודית - כפי שהצביע על כך פיירו סראפה (Pireo Sraffa) בשנת 1926. עיקר הביקורת של סראפה היתה ש 'החוק של תפוקה שולית פוחתת' לא יתקיים באופן כללי בכלכלה תעשיתית. במקום זאת, סראפה טוען שהמצב הנפוץ יהיה תפוקה שולית קבועה, ולכן עלויות שוליות אופקיות (ולא עולות). הטיעון של סראפה מהווה ביקורת יסודית על התאוריה הכלכלית, היות ותפוקה שולית פוחתת קובעת הכל בתאוריה הכלכלית של הייצור. כפי שראינו בחלק הקודם, פונקציית התפוקה קובעת את התוצר השולי, שבתורו קובע את העלות השולית. עם תפוקה שולית יורדת, העלות השולית של הייצור עולה לבסוף ומשתווה להכנסה השולית. היות ופירמות שואפות למקסם רווחים, והיות והשיוויון הזה של עלות שולית (עולה) להכנסה שולית נותן לנו מקסימום רווח, הדבר קובע את רמת התפוקה.
אם תפוקה קבועה היא הנורמה, אזי פונקציית התפוקה היא קו ישר דרך ראשית הצירים, ממש כמו הקו של סך ההכנסה - למרות שיש לה שיפוע אחר. אם (כפי שבעל המפעל מקווה) השיפוע של עקומת ההכנסה גדול יותר מהשיפוע של עקומת העלויות, אזי לאחר שהפירמה כיסתה את ההוצאות הקבועות שלה, היא תרוויח מכל יחידה שנמכרת: ככל שימכרו יותר יחידות כך יגדל הרווח שלה. כפי שהתאוריה הכלכלית מציגה זאת, הדבר מניב מצב כמו בתרשים 8. לפחות במובנים של מודל כלכלי של ייצור, לא יהיה גבול לכמות שפירמה תחרותית תרצה לייצר, כך שהתאוריה הכלכלית לא מסוגלת להסביר כיצד מחליטה פירמה (בענף תעשייה תחרותי) כמה לייצר. למעשה, לפי התאוריה הכלכלית, כל פירמה תרצה לייצר כמות אינסופית. הדבר הזה כל כך בלתי אפשרי על פניו, שכאשר כלכלנים שומעים את הביקורת של סראפה, רבים מהם פשוט דוחים אותה על הסף: אם סראפה צדק, אזי מדוע פירמות לא מייצרות כמות אינסופית של סחורות? היות והן לא מתנהגות כך, הכרחי הדבר שסראפה טועה. התגובה הזאת מהמותן לביקורת של סראפה מזכירה את הבדיחה שכלכלן הוא מישהו, שכאשר מראים לו משהו שעובד בפועל, מעיר "אהה, אבל האם זה עובד בתאוריה?". תחת זאת סראפה מציג את הצד הנגדי: ברור, המודל הכלכלי של הייצור עובד בתאוריה, אם אתם מקבלים את ההנחות שלו. אבל האם התנאים שכלכלנים מניחים באמת מתקיימים במציאות? אם הם לא, אז לא משנה עד כמה התאוריה הכלכלית של הייצור עשויה להיות עמידה בהנתן ההנחות שלה, היא בלתי רלבנטית למציאות. לכן אין להשתמש בה כתאוריה של ייצור, היות ומעל לכל דבר אחר, תאוריה כזאת חייבת להיות מציאותית. הטיעון של סראפה התמקד בהנחות הכלכליות שיש בנמצא "גורמי ייצור" שהינם קבועים בטווח הקצר, ושיש ביקוש והיצע בלתי תלויים זה בזה. הוא טען ששתי ההנחות האלה לא יכולות להתקיים בו זמנית. בתנאים בהם אפשר להגיד שגורם ייצור אחד הוא קבוע בזמן הקצר, הביקוש וההיצע אינם בלתי-תלויים, כך שכל נקודה בעקומת ההיצע תהיה משוייכת לעקומת ביקוש אחרת. ומצד שני, בתנאים בהם ניתן להתייחס בצדק לביקוש ולהיצע כבלתי-תלויים, אזי באופן כללי יהיה זה בלתי אפשרי שגורם ייצור כלשהו יהיה קבוע. ולכן העלויות השוליות של הייצור יהיו קבועות. סראפה מתחיל בהערה שגם באסכולה הכלכלית הקלאסית היה 'חוק של תפוקה שולית פוחתת'. אבל, עבור האסכולה הקלאסית, הדבר לא היה חלק מתאוריית המחירים, אלא חלק מהתאוריה של חלוקת הכנסות. היישום שלה היה מוגבל בעיקרו להסבר של רנטות על קרקע. הטיעון הקלאסי היה שחקלאות תתחיל קודם באדמות הטובות ביותר שבנמצא, ורק כאשר האדמות האלו ינוצלו במלואן, ישתמשו באדמה בעלת איכות נמוכה יותר. כך, כשהאוכלוסיה גדלה, יעובדו באופן הדרגתי יותר ויותר קרקעות עניות. האדמות העניות יותר מניבות תפוקה נמוכה יותר לדונם ביחס לאדמות הטובות. התקיים מצב של תפוקה שולית פוחתת, אבל הוא התרחש בגלל שאיכות האדמה שהשתמשו בה הלכה וירדה - לא בגלל איזשהו יחס בין גורמי ייצור 'קבועים' ו-'משתנים'. סראפה טען שהתאוריה הנאו-קלאסית של תפוקה שולית פוחתת מבוססת על יישום בלתי הולם של הרעיון הזה בהקשר של המודל של כלכלה תחרותית, היכן שהמודל הניח שכל הפירמות הן קטנות כל כך ביחס לשוק עד שהן לא יכולות להשפיע על מחיר המוצר שלהן, ושגורמי הייצור הם הומוגניים. במודל הנאו-קלאסי לכן, איכות יורדת של התשומות לא יכלה להסביר תפוקה שולית פוחתת. תחת זאת, הפריון יכול לרדת רק בגלל היחס בין 'גורמי ייצור משתנים' לגורמים קבועים עבר איזשהו גבול אופטימלי מסויים. השאלה שמתעוררת היא מתי ניתן להתייחס לגורם ייצור נתון - לדוגמא, אדמה - כאל קבוע. סראפה אמר שזו הנחה תקפה כאשר התעשיות מוגדרות באופן רחב מאוד, אבל אז הדבר סותר את ההנחה שהביקוש וההיצע הינם בלתי- תלויים זה בזה. החץ הרחב של סראפה אם ניקח את ההגדרה האפשרית הרחבה ביותר של תעשייה - לדוגמא, חקלאות - הרי נכון להתייחס לגורמים שהיא משתמשת בהם בצורה נרחבת (כמו אדמה) כאל קבועים. היות וניתן להשיג עוד אדמה רק על-ידי המרה של אדמה משימושים אחרים (כמו תעשייה או תיירות), ברור שקשה להגדיל את הגורם הזה בטווח הקצר. 'תעשיית החקלאות' תסבול לכן מתפוקה יורדת, כצפוי. אבל, תעשיה שמוגדרת בצורה רחבה שכזו הינה גדולה כל כך עד ששינויים בתפוקה שלה חייבים להשפיע על תעשיות אחרות. במיוחד, ניסיון להגדיל את התפוקה החקלאית ישפיע על המחיר של משתנה התשומה העיקרי - עבודה - היות והיא תיקח עובדים מתעשיות אחרות (והדבר ישפיע גם על מחירי התשומה ה'קבועה'). זה עשוי להראות כדבר שמחזק את הטיעון של תפוקה שולית פוחתת - היות והתשומות הופכות יקרות יותר וגם פחות ייצרניות. אבל, הדבר מחבל גם בשתי הנחות הכרחיות אחרות של המודל: ההנחה שהביקוש וההיצע של מוצר הם בלתי תלויים, וההנחה שניתן לבחון שוק אחד בניתוק מכל שאר השווקים. תחת זאת, אם הגדלת ההיצע של החקלאות מעלה את המחירים היחסיים של אדמה ועבודה, אזי היא גם תשנה את חלוקת ההכנסות. כפי שראינו בפרק 2, שינוי חלוקת ההכנסות משנה את עקומת הביקוש. לכן תהיה עקומת ביקוש שונה לכל נקודה לאורך עקומת ההיצע של חקלאות. הדבר הופך לבלתי אפשרי את הציור של עקומות ביקוש והיצע נפרדות שנחתכות במקום אחד. כפי שסראפה ניסח זאת: אם בייצור של מוצר מסויים משתמשים בכמות נכבדת של גורם ייצור כלשהו, שהכמות הכוללת שלו היא קבועה או שניתן להגדילה רק בעלות גבוהה מידי, גידול קטן בייצור של המוצר יצריך ניצול אינטנסיבי יותר של הגורם הזה, וזה ישפיע בצורה דומה על מחיר המוצר המדובר ועל מחירם של עוד מוצרים שגורם הייצור הזה שותף בייצור שלהם; והיות ומוצרים שמשתתפים בגורם ייצור משותף המיוחד להם הם לעיתים קרובות, במידה מסויימת, תחליפיים זה לזה... השינוי במחירים שלהם לא יהיה ללא השפעה מורגשת על הביקוש בתעשייה הנדונה. (סראפה 1926). ההשפעות הבלתי- זניחות האלו על הביקוש משמען שעקומת הביקוש לתעשייה זו תזוז עם כל תנועה לאורך עקומת ההיצע שלה. לכן לא לגיטימי לצייר עקומות בלתי-תלויות של היצע וביקוש, היות וגורמים שישנו את ההיצע ישנו גם את הביקוש. לפיכך, ביקוש והיצע יפגשו זה עם זה בכמה מוקדים, כפי שניתן לראות בתרשים 9, ובלתי אפשרי להגיד איזה מחיר או כמות ישררו.
כך, בעוד שתפוקה פוחתת אכן קיימת כשמגדירים תעשיות בצורה רחבה, לא ניתן להתייחס אליהן בבידוד מכל שאר התעשיות, כפי שדורש הניתוח של עקומות ביקוש והיצע. החץ הצר של סראפה התמונה אינה טובה יותר כשאנו משתמשים בהגדרה צרה וראלית יותר של תעשיה - לדוגמא, חיטה במקום חקלאות - היות וכאן סראפה טוען ש, באופן כללי, לא סביר שתתקיים תפוקה פוחתת. זאת היות וכעת ההנחה שהיצע וביקוש הם כעת נפרדים הינה סבירה, אבל ההנחה שגורם ייצור כשלהוא הוא קבוע איננה. בעוד שכלכלנים מניחים שהייצור מתרחש בתקופת זמן שבה בלתי אפשרי לשנות גורם ייצור אחד, סראפה טוען שבעולם האמיתי, פירמות ותעשיות יהיו מסוגלות באופן נורמלי לשנות את כל גורמי הייצור בצורה קלה למדי. זאת היות והתשומות הנוספות האלו יכולות להלקח מתעשיות אחרות, או להיווצר ממאגרים של משאבים בעלי ניצול נמוך. כלומר, אם יש גידול בביקוש לחיטה, אזי במקום לעבד כמות נתונה של אדמה בצורה אינטנסיבית יותר, חוואים ימירו איזושהי אדמה מגידולים אחרים - לדוגמא, שעורה - לחיטה. או שהם ימירו אדמות משלהם שהן כרגע בלתי מעובדות לייצור חיטה. או שחוואים שכרגע מגדלים גידול אחר יעברו לחיטה. כפי שסראפה מתאר זאת: אם ניקח כעת תעשיה שמשתמשת רק בחלק קטן של ה'גורם הקבוע' (שנראה יותר מתאים ללימוד של שיווי משקל מסויים של תעשיה בודדת), אנו מוצאים שגידול (קטן) בתפוקה שלה מושג בדרך כלל יותר על ידי משיכת 'מנות שוליות' של הגורם הקבוע מתעשיות אחרות ופחות על ידי הגדלת האינטנסיביות של הניצול שלו; כך שהגידול בעלויות יהיה זניח לצרכים מעשיים... (סראפה 1926) בכל המקרים, היחס בין גורם ייצור אחד לכל גורם ייצור אחר יישאר קבוע למדי, בעוד שכמות המשאבים הכוללת המוקדשת לייצור תגדל. הדבר גורר פונקציית ייצור בעלת קו ישר, כפי שראינו קודם בתרשים 8. היות והצורה של עקומת העלות הכוללת, השולית, והממוצעת הינה לחלוטין תוצר של צורת עקומת התפוקה, קו תפוקה ישר מניב עלויות שוליות קבועות, ועלויות ממוצעות יורדות. ניסוח של הטיעון של סראפה בצורת תרשים, פירמה תחרותית בתעשייה נורמלית תראה, לא כמו התמונה שמופיעה בתרשים 7, אלא כמו זו שבחצי התחתון של תרשים 8. עם תמונה כזאת של פירמה, כל מכירה נוספת לאחר הנקודה qmin מניבה עוד רווח: המכירות אינן מוגבלות על ידי עלויות גדלות, כמו בתאוריה הכלכלית. תחת זאת, סביר שעלויות עבור פירמה תהינה קבועות (או אפילו יורדות) בתחום הנורמלי של התפוקה. אם כלכלנים צודקים בכך שפירמה תחרותית ניצבת בפני עקומת ביקוש אופקית (ואתם יכולים לנחש שאני הולך לחלוק על כך בהמשך), אזי לפי התאוריה הכלכלית, הפירמה תנסה לייצר תפוקה אינסופית. מנהלים בלתי רציונליים הביקורת הרחבה והצרה של סראפה מקבלת את זה, שאם התפוקה של פירמה היתה מוגבלת על ידי משאבים קבועים, אזי פונקציית הייצור שלה היתה נראית כמו זו שאפשר לראות בתרשים 1. התפוקה תעלה בתחילה בקצב מעריכי כשהפריון של תשומות משתנות נוספות עולה; ואז קצב הצמיחה של התפוקה יגיע לפיסגה כשרמת הפרודוקטיביות תגיע לשיא, לאחר מכן התפוקה תמשיך לעלות אבל בקצב יורד. לבסוף לאחר שנתווסף אפילו עוד גורם משתנה, התפוקה הכללית תתחיל ממש לרדת. בשפת הכלכלה, הפירמה תחווה בתחילה תפוקה שולית עולה, לאחר מכן תפוקה שולית יורדת ולבסוף תפוקה שולית שלילית. עם זאת, סראפה אינו מסכים אפילו אם ההנחה הזאת. תחת זאת הוא טוען שסביר שהפרימה תייצר במקסימום פרודוקטיביות עד לנקודה בה מתחילה תפוקה שולית פוחתת. כל דפוס אחר, הוא טוען, מראה שהפירמה מתנהגת בצורה לא רציונלית. את הטיעון שלו ניתן אולי להציג בצורה הטובה ביותר על ידי אנלוגיה. דמיינו לעצמכם שיש לכם זיכיון לספק גלידות לאיצטדיון כדורגל, ושהזיכיון מתיר לכם לקבוע היכן להציב את עגלות המכירה. אם יש לכם קהל קטן בערב מסויים - נגיד רבע מהתפוסה המלאה - האם תפזרו את עגלות המכירה בצורה שווה על פני כל האיצטדיון, כך שכל עגלה תהיה מוקפת בכמה מושבים ריקים? בוודאי שלא! הסידור הזה פשוט יכריח את הצוות שלכם ללכת רחוק יותר כדי לבצע מכירות. תחת זאת, אתם תשאירו את רוב השטח ריק, וכך תקטינו למינימום את העבודה שהצוות צריך לעשות כדי למכור גלידות. אין היגיון בשימוש-עד-לסנטימטר-האחרון במשאב ה'קבוע' שלכם (האיצטדיון) אם הביקוש קטן יותר מהקיבולת. סראפה טען שאותו היגיון תופס גם לגבי חווה או מפעל. אם תשומה משתנה מציגה תפוקה שולית עולה באיזשהו סקאלה של תפוקה, אזי הדבר ההגיוני שיעשו הבעלים של החווה או המפעל הינו להשאיר חלק מהמשאב הקבוע בטל, ולהפעיל את התשומה המשתנה במקסימום יעילות על חלק מהמשאב הקבוע. כדי לתת דוגמא מספרית, חישבו על חוות חיטה של 100 דונם, שבה עובד אחד לדונם מייצר תפוקה של 1 טון לדונם, 2 עובדים לדונם מייצרים 3 טונות, 3 עובדים לדונם מייצרים 6 טונות, 4 עובדים לדונם ממיצרים 10 טונות, ו5 עובדים לדונם מייצרים 12 טונות לדונם. על פי הכלכלנים, אם לחוואי יש 100 עובדים, הוא יפזר אותם 1 על פני כל דונם, כדי להפיק 100 טון חיטה. אבל, לפי סראפה, החוואי ישאיר 75 מהדונמים של החווה לא מעובדים, יעבד 25 דונם עם 100 פועלים ויפיק תפוקה של 250 טון. החוואי שמתנהג כפי שסראפה חוזה, משיג 150 טונות יותר מכל חוואי שמתנהג כפי שהכלכלנים צופים. באופן דומה, משתמע מהתאוריה הכלכלית שחוואי עם 200 עובדים יפזר אותם על פני 100 הדונמים של החווה, להפקת 300 טונות של חיטה. אבל סראפה אומר שחוואי הגיוני יניח ל-50 דונמים ויעבד את 50 הדונמים הנותרים עם 4 עובדים לדונם, ויפיק תוצרת של 500 טונות. שוב, חוואי כזה מוביל על פני חוואי 'כלכלי', הפעם ב-200 טונות. אותו דפוס ממשיך עד לנקודה שבה מועסקים 400 עובדים, כשנכנס פריון שולי יורד. חווה תפיק תפוקה רבה יותר על ידי שימוש קטן מסך התשומה הקבועה שלה, עד לנקודה זו. מצב זה מתואר בתרשים 10, היכן שהאזור המושחר מציין את התפוקה שאובדת לפירמה שמשתמשת בכל המשאב הקבוע שלה בכל הזמן, במקום להשאיר חלק ממנו ללא שימוש עד שהיא מגיע לפרודוקטיביות מקסימלית. ברור שפירמה 'רציונלית' עם משאב קבוע מסויים תשאיר חלק ממנו ללא שימוש כאשר היא פועלת מתחת להיקף האופטימלי שלה. פירמות יהיו לכן בעלות עקומות עלות שולית ישרות מתחת לרמה של פרודוקטיביות מקסימלית.
הדבר עלול להראות כנקודה שולית, אבל כרגיל אצל סראפה, יש עוקץ בקצה הזנב. אם העלות השולית היא קבועה, אזי העלות הממוצעת חייבת להיות גבוהה יותר מאשר העלות השולית, ואז כל פירמה שמתאימה את המחיר לעלות השולית תמצא בהפסדים. התאוריה הכלכלית של קביעת מחירים יכולה להיות מתאימה רק כאשר הביקוש הוא כזה שכל החברות מייצרות הרבה מעבר לנקודה של יעילות מקסימלית - ולכן היא תלויה בכך שהכלכלה תמצא במצב של תעסוקה מלאה. הבעיה הנוספת הזאת של המודל הכלכלי של תחרות משוכללת נדונה ביתר פרוט באתר האינטרנט. בפרק More/Value סיכום טיעוני סראפה הביקורת של סראפה אומרת שהתאוריה הכלכלית של הייצור מתאימה רק למיעוט קטן של מקרים שנופלים בין שני הנסיבות שהוא מתאר, ורק כאשר תעשיות אלו פועלות מעבר ליעילות האופטימלית שלהן. אזי תעשיות כאלו לא יפרו את ההנחה של אי-תלות בין הביקוש להיצע, אבל הן עדיין יהיו בעלות גורם ייצור 'קבוע' בצורה יחסית וגם יחוו עלות שולית גדלה. סראפה מסיק שסביר שרק מיעוט קטן מהתעשיות יתאימו לכל המגבלות האלה: אלו שמשתמשות ברוב המכריע של גורם ייצור כלשהו, כאשר הגורם הזה כשלעצמו אינו חשוב לשאר הכלכלה. תחת זאת, סביר שרוב התעשיות מיוצגות טוב יותר על ידי התאוריה הקלאסית, שראתה במחירים כדבר שנקבע רק על ידי עלויות, בעוד הביקוש קובע את הכמות שנמכרת. הדבר מניב תמונה ברמת התעשייה הדומה לזו הנראית בתרשים 11. כפי שסראפה מנסח זאת: כשהוא מצומצם על ידי גבולות מגבילים כל כך, תכנון ההיצע עם עלויות משתנות לא יכול לטעון להיות המוסכמה הכללית שמתאימה לתעשיות נורמליות: הוא יכול להיות מכשיר שימושי רק בהקשר של תעשיות יוצאות דופן שיכולות לקיים בצורה הגיונית את התנאים שלו. במקרים נורמליים עלות הייצור של סחורות המיוצרות באופן תחרותי... חייבת להיות קבועה ביחס לשינוי קטן בכמות שמיוצרת. וכך, כדרך פשוטה להערכת הבעיה של ערך תחרותי, התאוריה הישנה, שכעת נראה שעבר זמנה, שמתבססת רק על עלות הייצור נראית כמבססת לעצמה מעמד כטובה ביותר שיש בנמצא (סראפה 1926).
אם לא עלות שולית עולה, מה כן? הטיעון של סראפה פוסל את ההנחות הנאו-קלאסיות שעלויות גדלות ופדיון שולי קבוע (או יורד) קובעים את התפוקה של פירמה בודדת, או של תעשיה בודדת. זה מעלה את השאלה שאם עלויות גדלות לא מגבילות את התפוקה של הפירמה, מה כן? הטיעון של סראפה הוא פשוט. התפוקה של פירמה בודדת מוגבלת על ידי כל הגורמים שמוכרים לאיש העסקים הרגיל, אבל מופשטים החוצה מתוך התאוריה הכלכלית. אלו הם, במיוחד, עלויות שיווק ומימון עולות, שתיהן הן בסופו של דבר תוצר של הקשיים לעודד צרכנים לקנות את התפוקה שלך במקום את זו של היריב. אלו בתורם הם תוצאה של העובדה, שבמציאות, המוצרים אינם הומוגניים, ולצרכנים יש העדפה לתפוקה של פירמה אחת על פני רעותה. סראפה לועג לאמונה הכלכלית שהגבול של תפוקת הפירמה נקבע על ידי עלויות עולות, והדגיש את החשיבות של מימון ושיווק בהגבלת הגודל של פירמה בודדת: אנשי עסקים, שרואים את עצמם כמושפעים מתנאים תחרותיים, יראו כאבסורדית את ההנחה שהגבול לייצור שלהם נמצא בתנאים הפנימיים של הייצור בפירמה שלהם, שלא מאפשרים ייצור של כמות גדולה יותר ללא הגדלת העלות. המכשול העיקרי מולו הם צריכים להתמודד כשהם רוצים להגדיל בהתמדה את הייצור שלהם לא טמון בעלות הייצור - שלמעשה, מעודדת אותם לכיוון זה - אלא בקושי של מכירת כמות גדולה יותר של מוצרים ללא הורדת המחיר, או ללא שהם יצטרכו להתמודד עם עלויות שיווק גדלות. (סראפה 1926) כלכלנים מניחים החוצה את התשובה של העולם האמיתי על ידי ההנחה שמוצרים הם הומוגניים, שצרכנים אדישים בין התוצרת של פירמות שונות ומחליטים על הקניות שלהם רק על בסיס המחיר, שאין הוצאות תחבורה, וכו'. בעולם כזה, איש לא זקוק לשיווק היות והצרכנים כבר יודעים הכל, ורק המחיר (שאותו הצרכנים כבר יודעים) מבדיל בין תפוקה של פירמה אחת לאחרת. אבל סראפה אומר שהנחות יסוד אלה הן היוצא מהכלל שמתקיים במציאות. ברוב התעשיות, המוצרים הם הטרוגניים, צרכנים לא יודעים הכל, והם מחשיבים היבטים נוספים של המוצר מלבד המחיר. אפילו כאשר המוצרים הם הומוגניים, עלויות תחבורה יכולות לפעול כדי לתת לפירמה אחת מונופול מקומי אפקטיבי. כתוצאה מכך, אפילו הקונספט של שוק תחרותי - שבו כל הפירמות רואות את המחיר כנתון - הוא כשלעצמו חשוד. תחת זאת, רוב הפירמות פועלות כמו מונופולים - אשר, על פי התאוריה הכלכלית, ניצבים בפני עקומת ביקוש יורדת. לכל פירמה יש מוצר שיכול להתאים לאיזושהי קטגוריה רחבה - כמו, לדוגמא, מכוניות נוסעים - אבל הינו נבדל מהיריבים שלו בצורה איכותית באופן שחשוב לתת-קבוצה מסויימת של קונים. הפירמה מנסה לבצע מניפולציות על הביקוש למוצר שלה, אבל ניצבת בפני עלויות המונעות ממנה לחסל את היריבים וכך להשתלט על כל התעשיה. לא רק שעל הפירמה לשכנע נישת שוק מסויימת לקנות את המוצר שלה - לדוגמא, לשכנע קונים לקנות מכוניות וולבו - עליה גם לשכנע משקיעים ובנקים שההוצאה של בניית מפעל גדול מספיק בכדי לייצר למען שתי נישות השוק שווה את הסיכון. לפיכך, עם הקושי של שיווק מעבר לנישה של המוצר שלך הולכת גם הבעיה של גיוס כספים. האשראי המוגבל של פירמות רבות, שלא מאפשר לכל אחת מהן להשיג יותר מאשר כמות מוגבלת של הון ברמה הנוכחית של הריבית, היא לרוב התוצאה הישירה שידוע שפירמה מסויימת לא מסוגלת להגדיל את מכירותיה מחוץ לשוק המסויים שלה ללא הגדלה משמעותית של הוצאות הפרסום. (סראפה 1926). לא ניתן להציל את התאוריה הכלכלית גם על ידי הוספת עלויות השיווק לעלויות הייצור, וע"י וכך יצירה של עקומת עלות שולית עולה. כפי שסראפה מציין, יש לפחות 3 פגמים בכך. ראשית, מדובר בעיוות של האמת - שיווק אינו עלות של ייצור, אלא עלות של הפצה. שנית, הדבר אינו עקבי עם הנחת היסוד הכלכלית שהעלות השולית עולה בגלל תפוקה שולית פוחתת. שלישית, זה לא סביר לעשות כן, בהקשר של התאוריה הכלכלית של הפירמה. אין טעם "לשמור" את הקונספט של עקומת עלות שולית עולה על ידי הכנסת עלויות שיווק, היות והדבר מצריך הכרה בכך שהמוצר של פירמה אחת שונה ממוצר אחר. אם המוצרים שונים בין פירמה לפירמה, אזי המוצרים כבר אינם הומוגניים, דבר הוא הנחה הכרחית לתאוריה של תחרות מושלמת. הרבה יותר לגיטימי להתייחס לשיווק כעלות של שיווק, שמטרתה היא לשנות את הביקוש שניצב בפני פירמה בודדת. אם סראפה צודק, אזי הדימוי הפופולארי והנפוץ ביותר של התאוריה הכלכלית, עקומת ביקוש יורדת ועקומת היצע עולה המצטלבות יחדיו לקביעת שיווי משקל של מחירים, הוא אשליה. במקום פירמות המייצרות בנקודה בה העלות השולית שווה להכנסה השולית, ההכנסה השולית של היחידה האחרונה שנמכרת תהיה בדרך כלל גבוהה בצורה משמעותית מהעלות השולית של ייצור היחידה, והתפוקה תרוסן, לא על ידי העלות השולית, אלא על ידי העלות והקושי של הרחבת המכירות על חשבון מכירות של מתחרים. לכל היותר, המצב לכל שוק יהיה דומה לזה שמופיע בתרשים 10 - אם אנחנו נדיבים ומתעלמים מהתוצאה שמקבלים בפרק 2 שלא ניתן לצייר עקומת ביקוש היורדת בצורה חלקה. האלטרנטיבה של סראפה עם זאת, סראפה אינו מרוצה מהתמונה החדשה הזאת, שעדיין נשלטת על ידי הצטלבות בין עקומות עלות והיצע שולי. תחת זאת הוא מביע העדפה למודל ראלי יותר, שמתמקד בנושאים שהם רלבנטיים יותר לעסקים ממשיים. כדי לצייר את העדפתו של סראפה בצורה גראפית, המצב יראה דומה למה שנראה בתרשים 12. הפירמה ניצבת בפני עלויות ממוצעות יורדות כשההוצאות הקבועות הגבוהות שלה מתבלות על ידי נפח מכירות גבוה יותר, וכשההוצאות המשתנות נשארות קבועות או נופלות בתפוקה גבוה יותר. תהיה לה מטרת תפוקה שאותה היא תנסה לעבור, ומטרה של מרווח (הבדל בין המחיר לעלות ליחידה) שאותה היא תנסה לשמר. גודל הפירמה מוגבל על ידי גודלה של הנישה בתוך השוק הנתון, והקושי לגייס מימון לסקאלת פעילות גדולה הרבה יותר.
לחלק הבא |
